דף הבית - ציור דיוקנאות - אודות ציורי דיוקנאות - פורטרטים מפורסמים

ציורי פורטרטים מפורסמים

jocondeפורטרט המונה ליזה או לה ג'וקונדה הוא דיוקן מפורסם שצייר לאונרדו דה וינצ'י. בציור מופיעה מונה ליזה וכרקע לדמותה השלווה צייר לאונרדו נוף ובו שברי סלעים, שבילים מתפתלים וערוצי נחלים. המונה ליזה, כאחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר בעולם, אם לא המפורסמת שבהן, משמשת השראה לאין-ספור יצירות פופ, אוונגרד, מוזיקה וספרות.

מונה ליזה היא למעשה ליזה די נולדו גארארדיני, אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פראנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו, הפכה באמצעות כשרונו המופלא של לאונרדו דה וינצ'י לדמות מוכרת בעולם כולו, לאחר שהאמן הנציח את דיוקנה ביצירה הקרויה על שמה, בתחילת המאה ה-16. על פי שם המשפחה שניתן לה עם נישואיה, הציור ידוע גם בשם "לה ג'וקונדה".

ב-1503 הזמין דל ג'וקונדו מדה וינצ'י, דיוקן של אישתו לרגל הולדת בנם השני ומעברם לבית חדש. מספרים כי במהלך ציור הדיוקן הזמין דה וינצ'י נגנים, זמרים וליצנים על מנת שתחייך בדיוקן בשונה, מדיוקנאות אחרים מאותה תקופה, שנראו קודרים ועגמומיים. לאחר שסיים את הציור, לא מסר אותו דה וינצ'י למזמין הציור, אלא המשיך לעבוד עליו למעלה מ-10 שנים תוך שהוא משפץ ומשנה את הציור עד שהוא הופך לרחוק מהדיוקן המקורי.

ב 1519 הלך ליאונרדו לעולמו בעמק הלואר שבצרפת, שם הוא שהה כבן חסות של מלך צרפת, פרנסואה הראשון. פרנסואה הראשון רכש לעצמו את התמונה מאחד מתלמידיו של דה וינצ'י וכך התווסף הציור לאוסף המלכותי שהפך בתקופה מאוחרת יותר לאוסף הלאומי הצרפתי. התמונה מוצגת כיום ב"סל דז אטה", מוזיאון הלובר בפריז מאחורי זכוכית משוריינת, לאחר שסבלה לאורך השנים מספר נסיונות גניבה והשחתה.

המונה ליזה היא אחד הציורים המפורסמים בעולם וזה בשל משחקי האור והצל, והרקע הנראה כלקוח מן האגדות. כיום המונה ליזה שוכנת בקיר אטום שכבת זכוכית מגן עם חיישני אזעקה רבים. כיום קיימים ברחבי העולם העתקים רבים, מוקדמים יותר ומאוחרים יותר, של המונה ליזה.

פורטרט המונה ליזה הוא ציור שמן על עץ צפצפה וגודל התמונה הוא 77 על 53 ס"מ. מן ההיבט האמנותי התמונה מראה את תפיסת ה"ספומאטו" (לכלות בעשן באיטלקית) במלוא שלמותה. התמונה נבנתה על ידי שכבות דקות רבות של צבע. הבעת הפנים של המונה ליזה מעסיקה אמנים ומבקרי אמנות כבר מאות בשנים. כמו כן, הצליח דה וינצ'י להגיע בתמונה לנוסח הסופי של הצגת תנועת הידיים, מוטיב ששקדו עליו ציירים רבים לפניו.

חיוכה המסתורי של המונה ליזה זכה לפרשנויות רבות. חיוך זה הוא המשווה קסם רב להבעתה של המונה ליזה ורבות נכתב עליו . זיגמונד פרויד טען שהחיוך משקף את משיכתו הארוטית של ליאונרדו לאמו האהובה. אחרים תיארו חיוך זה כתמים ומפתה כאחד. כמו כן, עיניה של המונה ליזה מסתכלות היישר אל הצופה מכל כיוון שממנו יתבונן, מה שיוצר קשר מיידי בין הצופה ליצירה. מבט ישיר זה של אישה אל הצופה באשר הוא מהווה חידוש לאותם ימים.

מיתוס נפוץ סביב המונה ליזה הוא שלמעשה הציור הוא דיוקן עצמי של ליאונרדו דה וינצ'י שצייר את עצמו בצורה נשית.

האמן מרסל דושאן, במסגרת הצטרפותו לאסכולת הדאדא ב-1919 הוסיף למונה ליזה את השפם בטכניקת רישום בעיפרון, כדידוא יצירתו הקלאסית של דה וינצ'י. ליצירתו נתן את השם העסיסי "חם לה בטוסיק". שם היצירה נקרא למעשה ".L.H.O.O.Q" ובהגייה הצרפתית מתקבל השם המשוקץ. היצירה הופצה כרפרודוקציה באמצעות גלויות שהופצו בצורה מסחרית במיליוני עותקים. יצירה זו היא חלק מסדרת "יציע רות" של דושאן, שבאו לקעקע נורמות של אמנות בפרט - ושל נורמות חברתיות בכלל - מצד הצייר כמייצג זרם של מחאה. בחירת ציור המונה ליזה לא הייתה מקרית, אלא בשל היותה סמל האמנות הקלאסית והיצירה המפורסמת ביותר בעולם המערבי.

הקישו כאן להזמנת ציור פורטרט על פי תצלום - מתנה מקורית ומרגשת למגוון אירועים

kahloפרידה קאלו, נולדה ב-6 ביולי 1907 ונפטרה ב-13 ביולי 1954. ציירת מקסיקנית, בת לצלם ידוע, יהודי הונגרי שהיגר למקסיקו, ולמתילדה קלדרון, מקסיקנית ממוצא אינדיאני ספרדי. גדלה בבית ששילב בין רב-תרבותיות, פתיחות ליברלית ונטיות בוהמיות מצד אביה לבין מסורת שמרנית וקתוליות אדוקה מצד אמה.

בילדותה נפגעה ממחלת הפוליו, שהותירה אותה נכה. בגיל 18 נפגעה קשה בתאונת דרכים, כשחשמלית התנגשה באוטובוס שבו נסעה. אחריה, שכבה מרותקת למיטתה במשך חודשים ארוכים וסבלה מכאבים ונכות קשה יותר לכל חייה, עד לכדי התמכרות למשככי כאבים, שיתוק וכריתת רגלה אחרי ניתוחים רבים. נסיונותיה להיכנס להריון לא צלחו, והיא מתעדת את הלידה שלא חוותה, לפחות באחד מציוריה. פרשנות מאוחרת יותר מייחסת לה בחירה שלא ללדת ילדים, על מנת שלא לאבד את בעלה, דייגו ריברה.

פרידה קאלו נולדה אל תוך המהפכה המקסיקנית, כאשר העם התקומם נגד הרודן פורפיריו דיאז ורוחות חדשות של רנסנס תרבותי, כלכלי וחברתי החלו נושבות בארץ מולדתה. רקע זה הניב את אופייה העצמאי, המרדני, בעל הנטיות הדרמטיות. היא הזדהתה ותמכה לאורך חייה הבוגרים במהפכה הקומוניסטית. היא ובעלה, הצייר המקסיקני הידוע דייגו ריברה, היו מידידיו של טרוצקי וסייעו לו כשמצא מקלט במקסיקו. פרידה ניהלה מאבק תמידי לשוויון ולצדק חברתי, והתנגדה למעורבות ארצות הברית בארצה.


חייה עם דייגו ריברה, שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנה, היו ייצריים מאוד, עתירי עליות ומורדות ומלאי בגידות הדדיות. פרידה התבטאה לגביהם: "שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה". בשנות נישואיהם, בגד בה ריביירה בגלוי, חי במקביל עם נשים נוספות ואף נולדו לו מהן ילדים. פרידה ניהלה אף היא רומנים, הן עם גברים והן עם נשים.

פרידה קאלו נפטרה בכאבים בשנת 1954, כשהיא בת 47 בלבד. לאחר מותה, הפכה ממשלת מקסיקו את הבית שבו נולדה, גדלה ומתה למוזיאון על שמה.

בחייה נחשבה לאמנית שולית, בין היתר משום מערכת היחסים המורכבת עם בעלה, שהאפיל עליה הן ביחסי הציבור שלו והן בכריזמה שסייעה לו לקדם את שמו כאמן, לעיתים על חשבון המוניטין של אשתו. הציורים של פרידה - רבים מהם דיוקנאות עצמיים, אולי משום הצורך להביע מסר שלא הובע בצילו של בעלה הדומיננטי, ואולי משום שעולמה הוגבל במשך שנים רבות למיטתה בלבד - תלויים במיטב המוזיאונים בעולם. ברבים מהדיוקנאות העצמיים של פרידה קאלו, מופיעים בעלי חיים כגון: קופים, המסמלים פוריות וזיווג, כלבים המסמלים נאמנות, וכדומה. אלמנט נוסף המופיע ביצירותיה הוא הפרחים, אך בדרך כלל יש לקאלו אובססיה לגבי נושא הפוריות, הבא לידי ביטוי גם בדרך בה היא מציגה את הפרחים. עולם האמנות הכיר בה כציירת ייחודית, חד פעמית ומחוננת רק אחרי מותה, והיום, היא נחשבת לנשואת הערצתם של רבים מחובבי האמנות בעולם. עבודותיה מוצגות בטובי המוזיאונים בעולם. הזמרת מדונה, שרכשה אחד מהדיוקנאות העצמיים של פרידה קאלו, הציתה אף היא עניין מחודש בעבודותיה של הציירת.

הקישו כאן עבור ציור דיוקן בהזמנה על פי תצלום - מתנה בלתי נשכחת להורים, בן / בת זוג, חתונה, בר / בת מצווה ועוד

direrאלברכט דירר נולד ב-21 במאי 1471 ונפרט ב-6 באפריל 1528. צייר, אמן הדפס עץ, תחריט ורישום, ואיש אשכולות גרמני, ששלח ידו גם במתימטיקה, גאומטריה, צורפות, מוזיקה, כתיבה, ומחקר בנושאי פרופורציות, פרספקטיבה, אנטומיה, ואף תיכנן כלי תעופה. נחשב כגדול הציירים ואמני התחריט ברנסאנס הגרמני, ובשל רבגוניותו וחידושיו בתחומי האמנות והמחקר התיאורטי כונה גם "ליאונרדו של הצפון".

דירר נולד בנירנברג וחי בה את מרבית חייו. אביו, שהיגר מהונגריה במחצית המאה ה-15, היה צורף, ואלברכט היה השני מ-18 ילדיו. ציורו הראשון שנשמר היה דיוקן עצמי אותו צייר כבר בגיל 13. דירר למד בבית הספר הלטיני סנט לורנץ בנירנברג, ובמקביל למד צורפות כשוליה אצל אביו. בגיל 15, התקבל כשוליה אצל מיכאל וולגמוט, הצייר הנודע ביותר בנירנברג, שצייר בסגנון גותי מאוחר, ועסק גם בהדפסי עץ לעיטור העיתון נירנברג כרוניקל. דירר למד ממנו ציור כשלוש שנים, וכן את טכניקת הדפס העץ וריקוע הנחושת.

ב-1492 נסע לבזל ולשטרסבורג, כחלק מה, Wanderjahre -נסיעה שהייתה נהוגה על-מנת להצטרף לגילדת הציירים, שם למד והתאמן בריקועי מתכת, בטכניקות לתיכנון וייצור מכשירים להדפסי עץ ועסק לפרנסתו גם בעיטור ספרים ועיתונים. ב-1494 חזר לנירנברג ונישא לאגנס פריי, בתו של מכונאי וסוחר מכשירים מנירנברג, בשידוך שהכינו לו הוריו במהלך נסיעתו. נישואים אלה איפשרו לדירר להנות מרווחה כלכלית יחסית וממעמד חברתי. יחסיו עם אשתו אינם ברורים, ולזוג לא היו ילדים.


בסתיו 1494 יצא, ללא אשתו, למסעו הראשון באיטליה, ושהה בה כחצי שנה, בעיקר בונציה. במסעו זה למד את הטכניקה והפילוסופיה של הרנסאנס האיטלקי, ואת יסודות הפרספקטיבה כפי שנתפשה על ידי ציירים איטלקים כמנטגנה, אנתוניו פולאיולו, לורנצו די קרדי ואחרים. באביב 1495 חזר לנירנברג, פתח סטודיו משלו, ובעשר השנים הבאות יצר בה רבות מיצירותיו הנודעות. האמן הונציאני ג'אקופו דה ברבארי, אותו פגש במהלך שהותו בונציה, הגיע לנירנברג ב-1500, והשפיע על דירר בתפישה מתקדמת יותר בכל מה שקשור לפרספקטיבה, אנטומיה, ופרופורציות, מה שהמריץ את דירר להמשיך ולחקור נושאים אלה בעצמו. הוא החל סדרה של עבודות ניסיוניות על פרופורציות אנושיות, ויצר את הדפס העץ אדם וחוה ב-1504, בו ניכרת הבנתו המעמיקה את המשטחים והפרופורציות בגוף האדם.

ב-1505 יצא למסעו השני באיטליה ושהה בה כשנתיים. בתקופה זו פגש בונציה את ג'ובאני בליני ואמנים אחרים, והתמקד בציורי צבע, בעיקר על בדי פשתן. באותה עת תחריטי העץ וריקועי הנחושת של דירר כבר נהיו פופולריים למדי, ורבים מהם הועתקו. בזמן שהותו בונציה קיבל דירר תרומה כספית נכבדה מהקהילה הגרמנית בונציה על ציורו משתה זרי השושנים  בכנסיית סנט ברתולומיאו (בהמשך נרכש הציור על ידי הקיסר רודולף השני ונלקח לפראג).

ב-1507 חזר דירר לנירנברג ושהה בה עד 1520. שמו, כצייר מחונן ורבגוני נפוץ בכל רחבי אירופה, היה בידידות עם רבים מהציירים הנחשבים בתקופתו, כולל רפאל, ויצר כמה מציורי הצבע הנחשבים ביותר שלו. בשנים אלה אף ערך ניסויים בחריטה וצריבה על משטחי מתכת ואבץ. דירר היה צייר החצר של הקיסר מקסימיליאן הראשון וקיבל ממנו מילגה שנתית. הוא עיטר את שער הניצחון  של הקיסר, עיטר את ספר התפילות שלו, וצייר דיוקן שלו (1519) זמן קצר לפני מותו של הקיסר.

בקיץ 1520 נודע לדירר שקרל החמישי, ממשיכו של מקסימיליאן, מגיע לאאכן מספרד לטקס הכתרתו כקיסר. דירר ביקש לפגוש בקיסר על מנת שימשיך לתמוך בו. מצוייד בעבודותיו האחרונות, שאת חלקן מכר כדי לממן את נסיעו, הגיע דירר לאאכן, ומשם המשיך לארצות השפלה. היומן שכתב מביא תיאור מפורט של מסעו וקבלת הפנים החמה לה זכה מאמנים פלמיים. הפגישה עם קרל החמישי הייתה מוצלחת, והקיסר אכן המשיך לתמוך בו כספית. בעת שהותו באנטוורפן שלח ידו גם בריקועי כסף ורישומי גיר ופחם. ביולי 1521 חזר לנירנברג, אלא שאז כבר סבל ממחלה שניטרלה את כושרו עד סוף ימיו. בתקופה זו לא יצר יצירות נחשבות, הן בשל מחלתו, ובעיקר מכיוון שהקדיש את מרבית זמנו לכתיבת ספרים בנושאי גאומטריה, פרספקטיבה, פרופורציות, ארכיטקטורה וביצורים. בתקופה זו שיכלל דירר גם את טכניקות ההמרה של אור ואפקטים צבעוניים לתוך המדיום של רישום ותחריט.

דירר הקפיד לשמר את עבודותיו, כך ששרדו מאות מיצירותיו האמנותיות, כמו גם מכתביו, יומניו (כולל יומנים המתעדים את מסעותיו לאיטליה, הולנד ובלגיה) וספריו. בכולם הצהרה על מחויבותו לאלמנטים מדעיים בנושאי פרספקטיבה, פרופורציות, גאומטריה ומתימטיקה.
דירר נהג לחתום על יצירותיו במונוגרמה המפורסמת הבנויה מראשי תיבות שמו, האותיותA, D -  שהפכה למעין סמל מסחרי שלו.

דיוקן אביו מ-1490, ודיוקנו העצמי כנער מ-1494, הם מיצירותיו המוקדמות ביותר. השתמרו 13 מהדיוקנאות העצמיים שצייר לכל אורך חייו ובכל הטכניקות בהן השתמש - ציור, רישום, הדפסי עץ, ואחרות. בדיוקנאות אלה בולטת התפתחות והעצמה של ביטחונו העצמי והכרת הערך העצמית הגבוהה שלו כאמן, כשהוא להוט להבליט בהם את יצירתיותו, גאוניותו, אצילות נפשו ומעמדו הרם. בכך, היה דירר הראשון שיצר את הז'אנר של דיוקנאות עצמיים, מה שניתן היה לראות בהמשך גם ביצירתו של רמברנדט ואחרים.

כבן למשפחה נוצרית קתולית אדוקה, הירבה דירר בציור סצינות מכתבי הקודש - הן מהתנ"ך והן מהברית החדשה. יצירותיו בנושאים אלה רבות מספור, והידועות שבהן הן: סדרות הדפסי העץ אפוקליפסה (1498), הדפס העץ שמשון משסע את האריה (1498), סדרת הדפסי העץ הפסיון הגדול (1500), וידוע מאוד הדפס העץ אדם וחוה (1504) אותו יצר בהמשך גם בגירסת ציור שמן (1507). ידועים שלושה הדפסי עץ הנחשבים כתחריטי-מאסטר, כולם מ-1514: התחריט אביר, מוות והשטן, התחריט סנט ג'רום בחדר לימודו, והתחריט מלנכוליה שיועדו יותר לאניני טעם ואספנים מאשר לקהל הרחב, ובולטת בהם היכולת הוירטואוזית של דירר, כמו גם העומק הפסיכולוגי והאינטלקטואלי של יצירתו.

את מרבית ציורי הנוף שלו יצר דירר במהלך ובהשפעת מסעו הראשון לאיטליה, בהם נופים מהרי האלפים ודרום טירול, המצויירים בצבעי מים ובמשיכות מכחול עזות (לדוגמה נוף עם בריכה אלפינית, מ-1495). זוהי סדרת ציורי הטבע הראשונה בטכניקת צבעי מים ששרדה בתולדות האמנות המערבית. בהמשך, הירבה דירר לצייר רקע של נוף גם בציורי השמן שלו, כמו רקע נוף הישימון בציור סנט ג'רום בנוף. דירר התעמק בטבע שסביבו, וחקר את עולם החי, היבטים אנטומיים ופרופורציות אנושיות. בחיבורו על פרופורציות כתב: החיים בטבע שסביבנו גורמים לנו להכיר באמת שבו, לכן הביטו בטבע בדקדקנות, ופעלו לפיו ללא סטיה. ואכן, האמנות טבועה ונובעת מתוך הטבע, ואמן הוא מי שיכול לצייר את הטבע ולבטא אותו כמות שהוא. ביצירותיו הירבה לצייר חיות, חלקן אקזוטיות, הן כשהן משולבות בנושאים אחרים, והן כנושאים ראשיים: קופים, איילים, חסידות, תוכים, אריות, חיפושיות, עטלפים, סרטנים, ינשופים, ארנבים, ואחרות. בכולם דיקדק בפרטי פרטים, מתוך כבוד לטבע ולתפארת הבריאה. מפורסם ציורו קרנף (1515), חיה שלא ראה מעולם, וצייר אותה, לפיכך, באופן שגוי, על-פי תיאור קרנף שהובא לגן החיות בליסבון.

דירר העלה את האמנות הגראפית לדרגת תחום נחשב באמנות היפה, והיה האמן הראשון שעיקר ביטויו האמנותי התבצע באמצעים גראפיים. הוא שיכלל את הביטוי הגראפי והצליח ליצור גוונים של שחור-אפור כרצונו, ובאמצעותם להגביר עד מאוד את האפקט התלת ממדי של האלמנטים שצייר. דירר העלה את מקצוע האמן לדרגה גבוהה בצפון אירופה. עבודותיו הן בתחום הציור והן בתחום הרישום, הדפסי העץ, התחריט וריקועי הנחושת, כמו גם הז'אנר החדש שיצר בציור דיוקנאות עצמיים המבטאים את התפתחותו הפיזית-פסיכולוגית, הפכו אותו לאחד האמנים הנחשבים בהיסטוריה, בעל השפעה מכרעת על דורות של אמנים. איכות עבודותיו, התפוקה העשירה שלו, וההשפעה החזקה שלו על האמנות בימיו - כולם מדגישים את חשיבות מקומו באמנות. בהקשר רחב יותר, העניין שמצא בגאומטריה ובפרופורציות מתימטיות, החוש ההיסטורי שלו, גישתו הדקדקנית-מתימטית בתיאור עולם הטבע, המודעות שלו לפוטנציאל האישי הגאוני שלו - מדגימים את הרוח החקרנית והאינטלקטואלית של הרנסנס
.

הקישו כאן עבור הזמנת פורטרט על פי תצלום - ה-מתנה ה-מקורית ביותר להורים, סבא וסבתא, זוג חברים ועוד

dyckאנתוני ואן דייק (1599-1641) - צייר פלמי, משותפיו לסדנא של פטר פאול רובנס. גאוניותו של ואן דייק ניכרה בו כבר בשחר נעוריו, עת יצר עם רובנס במשך קצת יותר משנתיים (בשנים 1618-1620), תקופה שהשאירה בו רושם עז. כאשר מלאו לו עשרים ואחת הגיע לעצמאות סגנונית מרשימה. הוא ביקר באנגליה ובאיטליה וכל מסעותיו נועדו כדי להעתיק ולחקור את יצירותיהם של האמנים הוונציאנים הגדולים - כמו טינטורטו, ורונזה ומעל לכל, טיציאן שהשראתו עליו הייתה רבה.

את מחייתו מצא בעיקר בציור דיוקנאות. בדיוקנאות של ואן דייק באה לידי ביטוי יכולתו המעודנת, הדקה מן הדקה להחדיר תאורים מדויקים בתכלית של תווי הפנים והגוף לתוך קומפוזיציות של תפארת בארוקית מורכבת. בשנת 1632 נענה להזמנת המלך צ'ארלס הראשון להיות לו לצייר החצר ועבר לאנגליה. צ'ארלס ערך לו קבלת פנים מלכותית, הרעיף עליו מתנות והעניק לו תואר אבירות, בית והכנסה קבועה. הדיוקנאות של ואן דייק נועדו לחזק את תביעתו של צ'ארלס לשלטון אבסולוטי.

שום צייר אחר מאלו שציירו את המלך לא הצליחו לשוות רומנטיות והידור פיוטי כאלו לדמותו הבלתי מרשימה של צ'ארלס. ואן דייק מת זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים בשנות הארבעים של המאה ה-17.

vermeerיאן ורמיר או יוהנס ורמיר חי בתקופה שבין 31 לאוקטובר 1632 עד 15 בדצמבר 1675. צייר הולנדי, מגדולי הציירים בכל הדורות. מעט מאוד ידוע על חייו מלבד העובדה שגדל ופעל בדֶלְפְט. במשך שנים הייתה דמותו בצילם של הציירים ההולנדים הגדולים כגון רמברנדט אולם במאה העשרים הוא חזר לתודעה הציבורית תודות לזיופים ולספרים כגון נערה עם עגיל פנינה. רוב ציוריו מתארים דמויות בתוך ביתן, עוסקות בשיחה, נגינה או עבודה.

ורמיר גדל במהלך תקופת הפריחה הגדולה ביותר של הציור ההולנדי, תור הזהב שאחרי מלחמת השחרור של הולנד מעולה של ספרד ובית הבסבורג. בתקופה קודמת צמח שם רמברנדט ובתקופתו גדלו ציירים דגולים כיאן סטין, פיטר דה הוך, חיראט דאו, קרל פבריציוס, יקופו פן ראוסדאל, חררד טר בורך, פרנס האלס ורבים אחרים.

ורמיר נולד כפרוטסטנטי, ככל הנראה, אך המיר את דתו לקתוליות בגיל 21, ככל הנראה כדי לשאת באותה שנה 1653 את קתרינה בולנס שמוצאה היה ממשפחה קתולית בורגנית. לזוג  נולדו  11 ילדים.  באותה שנה הצטרף לגילדת האמנים של לוקס הקדוש בעיר והגיע למעמד בכיר בה - בשנים 1662 ו-1669 נבחר לעמוד בראשה. פרנסתו של ורמיר נמצאה רוב השנים בדוחק, ממכירת תמונותיו וממסחר בתמונות. במהלך הקריירה הלא ארוכה שלו, בשנים 1654 - 1670 (תיארוכי התמונה הראשונה והאחרונה שלו) יצר רק כ-35 תמונות. אחרי מותו מכרה אלמנתו את כל תמונותיו שנותרו בידיה למועצת העיר בתמורה לקצבה זעירה. ידועים כמה ציורים מוקדמים של ורמיר שעסקו בנושאים מיתולוגיים או דתיים. היום ניתן למנות ביניהם בוודאות רק את דיאנה ומלוויה משנת 1654, ישו בבית מריה ומרתה משנת 1654-5, ובמידה מסוימת את האתנן משנת 1656. בציורים אלו בולטים צבעי אדום וחום עמוקים בהרבה מאלו שיהיו מקובלים ביצירתו המאוחרת יותר של ורמיר, והם מייצגים ככל הנראה את נסיונו לעסוק בתימות מיתולוגיות או תימות בתי מרזח, כמקובל באותה תקופה.


המעניין בציורים הוא ישו בבית מריה ומרתה, שהיה ככל הנראה סקיצה ראשונית לא שלמה. משיכות המכחול כאן חופשיות ומהירות, כאילו מדובר במאסטר ותיק בשנות הבשלות שלו, ולא באמן בן 24. הצבעים פשוטים, נקיים וזוהרים וורמיר מפגין שימוש נועז, בעיקר במשחקי האור והצל ובצללים הצבעוניים על פני האנשים. ציור זה כולל לראשונה גם כמה מן התמות החוזרות שיהפכו דומיננטיות בציוריו המאוחרים יותר: אור הזורם מחלקה השמאלי של התמונה ומשחק על פני האדם ועצמים.

בתוך זמן קצר להפליא, כשהוא עדיין באמצע שנות העשרים שלו, מגבש ורמיר את אסופת הרעיונות שתלווה כמעט את כל ציוריו מכאן ואילך. רוב ציוריו מציגים פנים ביתי (ככל הנראה של שני חדרים ומטבח בביתו), עם אור השוטף אותו מבעד לחלון בצידה השמאלי של התמונה. בציור מופיעות נשים, לבדן או בלווית גבר, לעיתים מנגנות או לצד כלי נגינה, קוראות, כותבות או עובדות. בשני ציורים מופיע גבר לבדו (ככל הנראה, דיוקן האמן) עסוק במדידה או אסטרונומיה ושני ציורים נוספים, נוף העיר דלפט והרחוב הקטן (1657-61) הם ציורי נוף.

מוגבלים לא פחות האביזרים בציוריו. כמעט בכל ציור ניתן למצוא אותם חלונות, כסאות, שטיח וכיסוי שולחן, מפות, כלי מים, וכן הלאה. ורמיר, כך נדמה, מגלה בהם עניין דומה ואף גדול מזה שהוא מגלה בדמויות האנושיות המופיעות בציורים. סלסילת הלחם או האסטרונום, כך נדמה, מעניינים אותו באותה מידה ומאותה נקודת התייחסות: שניהם עבורו פיסות חומר שהאור מאיר אותן, משתקף בהן וחודר דרכן. האור הוא האלוהים, כל הדברים האחרים הם החפצים שהוא משתקף בהם.

במובנים מסוימים, ובדרך מעוותת כלשהי, אפשר לראות בוורמיר את אביהם הרוחני של האימפרסיוניסטים. למרות שהטכניקה של ורמיר היא אולי ההיפוך הגמור לספונטניות הנלהבת של האימפרסיוניסטים, ורמיר שותף להתעניינותם באור ובהשתקפותו בחפצים וכמוהם, גם הוא שואף להעביר את תחושת רגעיותו של האור: חדירתו למקומות הבלתי צפויים, השתנותו הבלתי פוסקת וצבעיו העזים. הגשם היורד על פני המים מענן חולף בנוף העיר דלפט אינו נופל על כל האלמנטים בתמונה במידה שווה. קרני שמש דקות מלוות את הנשים העומדות בגדה הקרובה, קרניים עזות יותר נופלות על הבתים בימינה ואילו הגגות בשמאלה עדיין משקפים את לחות הגשם שירד זה עתה.

הצללים אצל ורמיר, לראשונה בציור האירופי, חדלים מלהיות גוונים של צבעי אדמה והופכים להיות גרסאות שונות של אחיהם המוארים. עינו אינה מחמיצה דבר. בנערה בכובע אדום משתקפים צבעי בגדיה וכובעה של הנערה בפניה ובתוך לובן עיניה, אפה המואר מימין הופך שקוף מעט, כדרכם של אפים באור. בדיוקן נערה עם עגיל פנינה, עיניה ועגילה של הנערה משקפים את הטורבן ואת צוורונה הלבן.

רבים עוסקים בנסיונות להראות כי ורמיר השתמש בלשכה אפלה - קמרה אובסקורה בבניית הפרספקטיבה של ציוריו ואף הסתייע בהקרנה מלשכה אפלה כזו בעת הציור עצמו, דבר הניכר בכמה אלמנטים טיפוסיים לציוריו. אין ספק כי ורמיר אכן השתמש בלשכה אפלה, שכן עין אדם אינה מסוגלת ללכוד בדיוק מושלם את ההתרחשות הפרספקטיבית. בנייה של תמונותיו של ורמיר מחדש באמצעות שחזור מוכיחה כי הדיוק הפרספקטיבי שלו מושלם. אלא שהשימוש בלשכה אפלה אינו מעלה ואינו מוריד כלל. ורמיר השתמש בלשכה אפלה כדי להשיג פרספקטיבה מושלמת, אך הקומפוזיציה של הציור - שנאמנות לה הייתה המטרה אליה חתר באמצעות השימוש בלשכה אפלה - והמבחר הטונלי שבו לא היו תוצר של הלשכה האפלה. מוזגת החלב של ורמיר, לדוגמה, אינה תוצר אקראי. ורמיר לא הציב את משרתת הבית, הורה לה למזוג חלב וצייר את מה שראה בלשכה האפלה. כל פרט בציור מתוכנן בקפידה כדי לתרום לקומפוזיציה שהיא, באחת, קפואה ונצחית לחלוטין ומאידך, רגעית לגמרי. המסמרים על הקיר, החלון השבור במקצת, השולחן שאינו רבוע, האביזרים הפתוחים והסגורים, הזוהמה שעל החלון ועל הקיר ואפילו המסמרים הנעוצים (או עקורים) בו משרתים כולם את הקומפוזיציה הוורמירית המושלמת.

אחרי מותו נשכח ורמיר כמעט מייד. במשך מאתיים שנה הוא נחשב לצייר זניח, אם בכלל הוזכר, ורבות מיצירותיו יוחסו לציירים בולטים וידועים יותר באותה תקופה, ובמיוחד פיטר דה הוך או קרל פבריציוס. בשנת 1866 טען היסטוריון האמנות הצרפתי תאופיל תורה (שם עט של וו. בורגר) כי גילה צייר דגול חדש (וייחס לוורמיר 76 תמונות). אחרים, ביניהםידוע מרסל פרוסט, שעשה ביצירה נוף העיר דלפט  שימוש בספרו השבוי , היללו גם הם את הצייר שהתגלה מחדש. בשנים האחרונות זכה ורמיר להד מרשים בזכות הספר נערה עם עגיל פנינה מאת טרייסי שבלייה. הספר ניסה לבנות רומן בין ורמיר לנערה המוצגת בנערה עם עגיל פנינה והבליט תימות פמיניסטיות ורומנטיות אנכרוניסטיות בסיפור. הנערה בציור הדיוקן הייתה ככל הנראה מריה, בתו הבכורה של הצייר.


הקישו כאן עבור דיוקן בהזמנה על פי תצלום - מתנה איכותית לכל האהובים בחיינו!

van_goghוינסנט וילם ואן גוך: נולד 30/3/1853 נפטר ב- 29/7/1890. במהלך חייו לא זכה ואן גוך להצלחה, וסבל מדלות ועוני. את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שלקה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפאריס.

ואן גוך נולד בצונדרט, עיירה קטנה בהולנד, בן לאנה קורנליה קרדבנטוס ותאודורוס פן חוך. בילדותו הושפע מאוד מאביו שהיה כומר פרוטסטנטי (ומאוחר יותר אף הלך בעקבותיו). אחותו תיארה אותו כחמור סבר ונוטה להרהורים.

בגיל 16 החל ואן גוך לעבוד בחופילטור, חברה לסחר באמנות. מאוחר יותר הצטרף לחברה גם אחיו הצעיר תיאו, אליו היה ואן גוך קרוב מאוד. השניים שמרו על קשר מכתבים במהלך שנים רבות אחרי כן. כחלק מעבודתו נשלח ללונדון ולפאריס ב-1873, ושם החל להתעניין בדת. ב-1876 פוטר מעבודתו בשל חוסר מוטיבציה ככל הנראה בשל התעמקותו בתחום הדתי. לאחר שפוטר עבד זמן מה כעוזר הוראה במחוז  קנט  שבאנגליה,  וב-1877  חזר וינסנט ואן גוך לאמסטרדם שם החל בלימודי דת. לאחר שנה פרש מהלימודים ועבר לבלגיה שם עבד כדרשן לא מוסמך באזור המכרות העני של בורינחה, כשגורלם של הכורים נוגע עד עמקי לבו. אחרי שישה חודשים פוטר ממשרתו והמשיך במתן דרשות בלי תשלום. במהלך תקופה זו החל ואן גוך ליצור את רישומי הפחם הראשונים שלו, כיוון שלא הצליח למצוא את לחמו הפך ואן גוך תלוי בתמיכה שהעניק לו אחיו, ממנה התפרנס עד יום מותו. בשנת 1880, בעקבות הצעתו של אחיו תיאו, החל ואן גוך להתייחס ביתר רצינות לציור. במשך תקופה קצרה למד בהאג אצל אנטון מאופה, צייר מאסכולת האג, שאפשר לו לצייר מודלים בסטודיו שלו וסייע לו בצעדיו הראשונים בעבודה בצבעי מים וברישומי שמן. ואן גוך גם התלווה לברייטנר, צייר נוסף באסכולה, ברישומים בתחנת הרכבת בהאג. תוך זמן קצר, עם זאת, התגלעו חילוקי דיעות בין מאופה לואן גוך, שסירב או התקשה לעבור את מסלול ההכשרה הרגיל, ובמיוחד חלק על הנימה הרגשנית והסנטימנטלית משהו של חלק גדול מציירי האסכולה.


למרות חילוקי הדעות, השפיעו כמה מציירי אסכולת האג על יצירתו של ואן גוך בשנים הראשונות וברישומיו ובעבודות השמן הראשונות שלו ניתן למצוא הדים ברורים לעבודותיהם של ציירים כמו אנטון מאופה, יוזף ישראלס ויקוב מריס. חותם אחר שהותירה התקופה הקצרה שבה למד ציור באופן מסודר הוא חולשה מסוימת שנשא עמו ואן גוך בטיפול בקיצור פרספקטיבי וכן יכולת רישום בלתי מהוקצעת.

בשנת 1881 הכריז ואן גוך על אהבתו לדודניתו האלמנה קי פוס, אך כאשר דחתה זו את הצעת הנישואין שלו עבר לגור עם הזונה זין הורניק וילדיה ושקל לשאת אותה לאישה. נוכח התנגדות אחיו ואביה של הורניק נסוג בו ואן גוך בסופו של דבר מכוונתו. במהלך השנים 1882 ועד 1886 נדד ואן גוך ברחבי בלגיה וארצות השפלה, כשהוא מתגורר תחילה בדרנתה, ומאוחר יותר בנוינן שבצפון ברבנט ומאוחר יותר בהולנד. ציוריו באותה תקופה התמקדו בחיי העובדים והעניים, בהם גילה ואן גוך רק קדרות ואפלה. הוא הזדהה, ברוח הסנטימנטלית של התקופה, עם סבלם של העובדים והעניים, כשהוא מקנה לציורים שיצר באותה תקופה נימה לודיטית ודתית בולטת.

בתקופה זו, בערך בין מרץ למאי 1885, יצר את עבודתו החשובה הראשונה אוכלי תפוחי האדמה. ביצירה זו, כברוב יצירותיו של ואן גוך מאותה תקופה, משתקפת השפעתו החזקה של ז'ן-פרנסואה מילה, אך גם התחושה הדתית העמוקה שפיעמה בואן גוך. ואן גוך העיד כי שאיפתו ביצירה הייתה לשקף את חיי העמל של המופיעים בתמונה, הסועדים באותם ידיים שעמלו כל היום בעבודת האדמה. באופן לא מודע, אולי, משקפת הקומפוזיציה הקלאוסטרופובית של היצירה גם את תחושת היעדר התקווה שקיננה במושאי הציור ובתוכו של ואן גוך. במהלך העבודה על היצירה לא זכה ואן גוך לעידוד ותמיכה מאחיו, ככל הנראה משום שחש שואן גוך נטל על עצמו כאן משימה שאינה כפי יכולתו. מאוחר יותר, נמנע ואן גוך באדיקות מיצירת קומפוזיציות רבות-משתתפים שאפתניות כאלו.

בחורף שבין שנת 1885 ו-1886 ניסה ואן גוך את כוחו פעם נוספת בלימודי אמנות, הפעם באנטוורפן, אך גם הפעם הסתיים הניסיון במפח נפש, כאשר סולק מן הלימודים אחרי מספר חודשים על ידי הפרופסור אז'ן זיברדט. בתקופה זו זכה ואן גוך להיכרות ראשונה עם אמנות יפנית והערצתו לחלוקה הנקייה של מרחב הבד ולצבעים הנקיים והבהירים הובילה אותו לזנוח כמעט לחלוטין, החל בדצמבר 1885, את גווני השחור, החום והביטומן שאפיינו את הרקע והצללים בתמונותיו ולעשות שימוש הולך וגובר בצללים וברקע כחול, ולעבור להשתמש בגווני אוכרה נקיים יותר. מאוחר יותר פינתה האוכרה את מקומה לשימוש מסיבי יותר בגווני צהוב לימון ושימוש הולך ומתחזק בגווני אדום ורמיליון. באביב 1886 עבר ואן גוך לפריז יחד עם אחיו תיאו והתגורר ברובע מונמרטר, שם פגש במקצת הציירים האימפרסיוניסטים שעדיין נותרו בפריז כמו אדגר דגה וקמי פיסרו, ובכמה מהציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים כמו אמיל ברנר, אנרי דה טולוז לוטרק ופול גוגן.

ציוריו של ואן גוך בתקופה הפריזאית מאופיינים בתנודות חריפות בין טכניקות ציור שונות, כשהוא נע בין יצירות נדירות ברוח יצירותיו הקודמות (לדוגמה, חלק מציורי הנעליים שלו), דיוקנאות או דיוקנאות עצמיים ברוח מסורתית יותר, נופים ודיוקנאות בהשראה יפנית, עם קווי מתאר מודגשים וחדשים וניסיונות שאפתניים יותר ופחות בציור נוף בהשראת הציור האימפרסיוניסטי (כאן ניכרת השפעה חזקה של פיסרו), ואפילו ניסיונות בטכניקות מעין פואנטיליסטיות, גם כאן ככל הנראה בהשפעת פיסרו.

במהלך התקופה הפריזאית של ואן גוך, עד פברואר 1888, ניכרת גם הידרדרות מתמדת ביציבותו הנפשית וככל הנראה גם בראייתו. הידרדרות זו ניכרת גם בציורי הנוף שלו, שבהם העיוות הפרספקטיבי ואפקט "עין הדג" הולך ומתחזק, אך במיוחד היא בולטת בציורי הדיוקן העצמי שלו, שהופכים קלאוסטרופוביים וחתוכים באופן המשקף אי שקט הולך וגובר. הרקע ומרחב הציפיה שאיפיינו דיוקנאות מוקדמים, נעלמים בהדרגה ומפנים את מקומם לציורי דיוקן מכווצים ודחוסים, בצבעים גסים ותוך היעלמות יומרה לקומפוזיציה של ממש. בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, הכרם האדום, נוצרה בשלהי אותה תקופה.

את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה. תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. בארל קיווה לכונן מושבת אמנים והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה.

שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת חלק מאוזנו ונתן אותה לאחת מידידותיו הזונות. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888. בתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובנס. גם כאן, ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. מאוחר יותר, עסק ואן גוך ביצירת העתקים לציורים של דלקרואה, רמברנדט ובמיוחד מילה.

התפתחות בולטת בציוריו מאותה תקופה היא מידה הולכת וגוברת של הפשטה. משיחות המכחול הפכו באותה תקופה ישרות וארוכות יחסית, כשהצבעים המשמשים אותו הולכים ומצטמצמים במספרם והופכים נקיים יותר ויותר. פעמים רבות, ויתר ואן גוך על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים. במקביל, הפכו צורות העצמים מעוותות ומסולסלות יותר ויותר, כאשר מקורות אור מוצגים אפופי הילה גדולה של אור, המשקפת ככל הנראה את בעיית הראייה ממנה סבל. במאי 1890, אחרי שנה בה היה מאושפז, עזב ואן גוך את בית החולים בסאן-רמי ועבר לטיפול בקליניקה של פול גשה באובר-סור-אוּאז שליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו שנישא זה עתה. על גשה המליץ לשניים פיסרו כמי שטיפל כבר במספר אמנים.

התקופה הקצרה בה היה באובר-סור-אואז הייתה מיוסרת. ואן גוך נתקף שוב בדיכאון. ב-29 ביולי 1890, בגיל 37, ירה בעצמו ון גוך בחזהו. בלי להבין כי הוא פצוע פצעי מוות, הוא שב לפונדק בו שהה, ושם מת כעבור יומיים, כשתיאו לצדו. מילותיו האחרונות, דיווח תיאו, היו "La tristesse durera toujours" העצבות תימשך לנצח. שישה חודשים אחרי כן, מת גם תיאו הלום הצער ונקבר, לבקשת רעייתו, לצדו של ואן גוך באובר-סור-אואז.


הקישו כאן להזמנת ציור פורטרט עבודת יד בטכניקה קלאסית - מתנה מקורית, מרגשת ואיכותית למגוון אירועים

arihaאביגדור אריכא, נולד בבוקובינה, רומניה 1929. עלה לישראל 1944. לימודים - ביה"ס הגבוה לאמנות, בוקובינה, רומניה. 1946 בצלאל ירושלים. 1949 , Ecole De Biziers, Parisפילוסופיה, בסורבון, פאריס. פרסים - 1954 מדלית זהב, בטריאנאלה, מילאנו, 1954. אוספים - מוזיאון ישראל, ירושלים. מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה. משכן לאמנות, עין חרוד. מוזיאון לאמנות, בוסטון, ארה"ב. עבודות אדריכליות - 30 חלונות זכוכית מצויירים, ביה"כ בני ישראל. חלונות זכוכית מצויירים, עירית ירושלים. מוזאיקה, בית החייל. ירושלים. חלון זכוכית, שדה התעופה, קנדי, ניו יורק טרמינל אל על. חי בפאריס.

abel_pannאבל פן (1883 - 1961), צייר  ישראלי. אבל פן נולד בעיירה קרסלאבקה שבלטביה בשם אבא פפרמן. אביו, נחום פפרמן, היה רב וראש ישיבה ואבל זכה לחינוך דתי בחדר. את יסודות הרישום והציור קנה בהיותו בן שתים עשרה אצל הצייר יהודה פן מויטבסק, שהיה גם מורם של מארק שאגאל ואוסיפ זאדקין, והחל סובב בערי רוסיה ופולין כשהוא מתפרנס כשוליה של צייר שלטים. כשרונו משך את תשומת ליבו של בעל מפעל גפרורים, שמימן בשנת 1898 את לימודיו בבית הספר לאמנויות יפות באודסה.

פרעות קישינב בפסח 1903 הותירו בו חותם עמוק. הוא הגיש ציור שהכין בעקבות ביקורו בקישינב כעבודת הגמר של לימודיו, ותחושת הכאב שהותירו בו הפרעות נטעה בו נחישות להקדיש את כשרונו  לתיעוד  הגורל  היהודי.  עם סיום לימודיו באודסה עבר פן לפריס ועסק שם בעיקר בציורים מהווי חיי היהודים, על פי זכרונו, ובגישה הומוריסטית-קריקטוריסטית.


בשנת 1912 הוזמן פן על ידי בוריס ש"ץ, מנהל בצלאל להורות בבית הספר הירושלמי. פן הגיע לארץ ישראל שנה מאוחר יותר. לאחר כשנה, כאשר שב לפריס לאסוף את מטלטליו ולחזור לירושלים, פרצה מלחמת העולם הראשונה ופן, שהיה נתין ארץ אויב (צרפת) מנקודת מבטו של השלטון התורכי, לא הורשה לשוב ארצה. בשנות המלחמה הקדיש פן את מרצו לכרזות וציורים שעודדו ללחימה ותיעדו את מוראות הכיבוש הגרמני. במיוחד בלטה בתקופה זו סדרה של חמישים ציורים שתיארה את פגעי המלחמה בחזית המזרחית, שם ניגפו הרוסים מפני הגרמנים ומאות אלפי יהודים גורשו מזרחה.

עם סדרת ציורי הפרעות ביהודים במהלך הכיבוש במזרח נסע פן בשנת 1917 לארצות הברית, שם זכה להצלחה ניכרת והוגדר גדול הציירים היהודים של התקופה. אוסף הציורים נרכש על ידי מרקוס פכנהיימר ונתרם לבית הנכות של בצלאל, בו הוצג בהיכל שתיעד את סבלות היהודים. חלק מציורי הסדרה מוצגים היום במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה.

בשנת 1921 שב פן לירושלים והקדיש את זמנו ומרצו לסדרה ארוכה של ציורים על נושאים תנ"כיים. ציורים אלו הוצגו (2003) במסגרת התערוכה היינו כחולמים במוזיאון ישראל. בציורי התנ"ך שלו השתמש פן בדמויות מזרחיות שהתבססו על תושבי ירושלים, כשהוא משלב את התפישה האירופית של המזרח כשילוב של אירוטיקה וברבריות, עם הצגת הדמויות התנ"כיות כתושבי המזרח בני זמנו, כשהוא נוסך לתוך השעטנז תכשיטים, עדיים ופריטי לבוש אותנטיים בשילוב עם סממני אוריינטליות שליקט ממופעי בלט פריזאיים וסרטי ראינוע.


הקישו כאן עבור ציור פורטרט מושלם בהזמנה על פי תצלום - מתנה רומנטית לאוהבים - הדרך המיוחדת שלך להביע אהבה

rembrandtרמברנדט הרמנזון ון ריין (15 ביולי 1606 - 4 באוקטובר 1669) (Rembrandt Harmenszoon van Rijn) צייר, רשם, אמן הדפס ותחריט הולנדי, יליד העיר ליידן.

את חייו כאמן נוהגים לחלק לשלושה חלקים מרכזיים: 1. תחילת חייו כאמן (1620-1635) - בתקופה זו למד רמברנדט על אומנות הציור וההדפס. תקופה זו נקראת גם תקופת ליידן על שם העיר בה נולד. 2. תקופת הפאר של רמברנדט (1635-1640) - בתקופה זו נחשב רמברנדט לאמן מרכזי בעל השפעה וכח. רבים מעשירי הולנד נהנו מעבודותיו. רמברנט היה הראשון ששם את דמות האמן במרכז חיי החברה הגבוהה. 3.תקופתו האחרונה של רמברנדט (1640-1669) - תקופה זו הייתה תקופת שפל בחייו הפרטיים של רמברנדט. הוא ירד מנכסיו ואיבד את משפחתו. למרבה הפלא, תקופה זו מאופיינת ביצירותיו המפורסמות והמדוברות ביותר של האמן.

כשרונו של רמברנדט הוכר כבר בנערותו, והוא נשלח ללמוד בהאג ואמסטרדם. מוריו, בעיקר לאסטמן, הביאו לידיעתו את חידושי הציור האיטלקי של המאה ה-17. בשנות ה-30 היה רמברנדט צייר דיוקנאות מבוקש ומפורסם, ואז גם התחתן עם ססקיה שהייתה אישה עשירה ביותר. הוא קנה בית בקרבת הרובע היהודי וצייר דיוקנאות קבוצתיים בגישה חדשנית, וכן ציורים בנושאי דת ומיתולוגיה שניכרה בהם השפעת קרווג'ו. חלק גדול מיצירותיו עוסקות ביהודים ובסיפורי התנ"ך. הסיבה לכך היא השתייכותו של רמברנדט לזרם המנוניטי הרואה את התנ"ך היהודי כחלק בלתי נפרד מן הברית החדשה. ביצירותיו, ניסה רמברנדט לגשר בין העולם היהודי לבין העולם הנוצרי - עולמות שהופרדו מכוחה של הכנסייה הקתולית.


ב-1642 צייר רמברנדט את משמר הלילה, תמונה שהוזמנה בידי קבוצת אצילים שהתנדבה לשמור על העיר בשעות הלילה. חוקרי אומנות רבים נוטים לייחס לתמונה זו את נקודת המפנה בחייו של האמן. העבודה על הדיוקן גזלה את מרבית זמנו של רמברנדט, והוא השקיע משאבים רבים ביצירתה. אך כשהגיע הזמן לשלם טענו רבים מן האצילים כי הם לא מרוצים מהדיוקן, וכי הטכניקה של אור וצל בה השתמש רמברנדט הביאה לכך שחלק מהם כמעט ולא נראים בתמונה. רמברנדט נאלץ לוותר על התשלום לתמונה זו. בנוסף לכך, בשנת 1642 מתו ססקיה ושלושה מילדיו, ונותר בנו טיטוס. רמברנדט היה מדוכא וירד מנכסיו ב-1656. סוכנת ביתו, הנדריקה, הפכה לפילגשו והוא סולק מהכנסייה הקלוויניסטית. בשנות ה-60-50, רוב עבודתו לא נעשתה להזמנות. הנדריקה וטיטוס נפטרו בשנות חייו האחרונות.


הקישו כאן להזמנת ציור פורטרט על פי תצלום - יצירת אמנות מקורית הנשמרת לדורות

picassoפבלו רואיז פיקאסו (25 באוקטובר 1881 - 8 באפריל 1973) צייר ופסל ספרדי, אחד האומנים הגדולים באמנות המודרנית במאה העשרים. שמו המלא: Pablo Diego José Santiago Francisco de Paula Juan Nepomuceno Crispín Crispiniano de los Remedios Cipriano de la Santísima Trinidad Ruiz Picasso

פיקאסו נולד בשנת 1881 במאלגה, ספרד. אביו היה מורה לציור בבית ספר מקומי וקיווה שבנו יהיה אמן גדול ולכן עודד אותו לעסוק באמנות.

התקופה הכחולה: (1901-1904) סגנון ציוריו של פיקאסו השתנו בעקבות מותו של חברו הטוב, דבר אשר העציב אותו מאוד. את ציוריו הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה מנגן בגיטרה הזקן משנת 1903.


התקופה הורודה: (1905-1907) התקופה הכחולה של פיקאסו הסתיימה כאשר מצא אהבה ושמה היה פרנדד. פרננד ופיקאסו התאהבו וזה נראה בציוריו. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים ובצבעוניות ורודה, זאת הייתה תחילתה של התקופה הורודה - הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. התקופה הורודה לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת ומעניינת.

קוביזם: זהו סגנון שפיקאסו וז'ורז' בראק החלו בנסיונות להשטחת התמונה, שימוש בקולאז'ים ופירוקה למשטחים מופשטים, וכך נולד סגנון הקוביזם. התקופה הקוביסטית היא מבין התקופות החשובות בהיסטוריית האומנות המודרנית. מקורות ההשפעה של הזרם הקוביסטי: אומנות פרימיטיביסטית - השפיעה ברצון להיות עצמאית ולא לחקות את המציאות. סזאן - השפיע ביצירת יצירה עצמאית, בעלת חוקים המיוחדים לה. כאשר אומן מודע למשטח דו מימדי שעומד ברשותו ולציור שמוצג במשיכות המכחול, בפירוק אובייקט וחלל לצורות ולמשיכות של צבע. העלמות מאבניון - השפיעה כיצירה המשקפת את גיבושה של התאוריה הקוביסטית, השפיעה בשבירה של 2 יסודות בסיסיים של אומנות נטורליסטית: תאור הדמויות, תאור החלל במעבר מתאור לייצוג.

פיקאסו, זעזע בסגנונו, וכאשר החל להזיז לדמויות את פניהם, רגליהם וידיהם ממקומם – כמה מחבריו הטובים החלו לחשוש שהוא מגזים בסגנונו. פיקאסו החל את דרכו הקוביסטית ב-1906, אחרי התקופה הכחולה והתקופה הוורודה. הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, התפוחים  אשר נרכש על ידי גרטרוד שטיין. זה היה קוביזם אנאליטי, האמן לוקח אוביקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעה מהפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה ממחישים את הקוביזם ביצירתו:

העלמות מאבניון (Les Demoiselles D’Avignon) מ-1907 הוא אחד הציורים הקוביסטים הראשונים, והמפורסם ביותר מהתקופה האנליסטית. רואים בו פירוק של הגוף למישטחים דו-ממדיים, פירוק הפנים והרכבתם מחדש בצורת פרופיל ופרונטלי בו זמנית. זהו המשך ברור לסזאן, השפעות ברורות מאומנות אפריקאית.
אישה עם מניפה (La Famme A L’eventail) מ-1908. ניתן לראות השטחה של הדוגמנית, פגיעה פרופורציונלית מכוונת, חיפוש אחר הגאומטריה באנטומיה.
Le Reservoir  1909 תחילת מעבר לכיוון הסינתזה, נוף של כפר הופך לאוסף של צורות גאומטריות דו-ממדיות. הקוביזם הסינתטי לוקח את האוביקט מפרק אותו לחלוטין, מעביר אותו סינתזה, ומרכיב אותו מחדש על הבד, בצבעי מונוכרום ובשטיחות מקסימלית.
איש עם מקטרת (L’homme a La Pipe) מ-1911. פיקאסו שובר את מוסכמות הציור המלבני ומצייר ציור אליפסי על בד מלבני, כמו ציירי ימי הביניים. גם כאן ניתן להבחין בשאריות אדם ששרדו את הסינתזה וזכו להגיע לבד עם מעט דימיון למציאות המשעממת. המקטרת ברורה וגם חתימתו של פיקאסו ברורה. לא משנה איזה סיגנון, החתימה של פיקאסו תמיד ברורה.

יצירותיו של פיקאסו מוצגות במוזיאונים רבים ברחבי תבל. שני מוזיאונים המוקדשים רק ליצירותיו הם מוזיאון פיקאסו בפריז ומוזיאון פיקאסו בברצלונה.

הקישו כאן עבור ציור דיוקן בהזמנה על פי תצלום - מתנה מקורית, מתנה מרגשת להורים, לחבר / לחברה ולמגוון אירועים
 
ציור דיוקן בהזמנה
חיפוש באתר
ציורי פורטרט נבחרים
הרשמה לאתר

בנוסף לדיוור תקופתי, נהנים חברים רשומים באתר ממגוון הנחות ומבצעים על הזמנת ציורי פורטרט בכל טכניקה!

שמכם:
דוא"ל:
תנאי הצטרפות
הצעה מיוחדת