ציורי דיוקן - פורטרט על פי התצלום האהוב עליכם
ציור דיוקנאות - פורטרטים בישראל
הרמן שטרוק, תיאודור הרצל, 1915, תחריט, מחט יבשה, 25.2 17.1 x‏ס"מ, חיפה: מוזיאון הרמן שטרוק
האמנות הישראלית שואבת תמיד מן האמנות העולמית. תחילת האמנות בישראל באמנים שעלו מאירופה. אמנים כאלו הביאו מסורות ארוכות שנים מארצות בעלות תרבות אמנותית מבוססת בכלל ומסורת ציור דיוקן בפרט. אחד ההיבטים המעניינים בציורי הדיוקן של אמנים יוצאי אירופה הוא מה שנראה לעין כדיכוטומיה בין פורטרטים של יהודי אירופה לבין אלו של יושבי ישראל, בהם יהודים וערבים. אחד האמנים שצייר דיוקנאת ממן אלו הוא הרמן שטרוק, אשר יצר הדפסי דיוקן רבים ביניהם דיוקנו של הרצל. הדפס זה נוצר בתקופה בה חי האמן בברלין והוא מציג דיוקן בזוית 3/4, בפורמט פרוטומה מרשים ורשמי. גם אם לא היינו יודעים מי היה הרצל ניתן לראות כי זהו דיוקן המציג אדם לבוש היטב, שערו וזקנו עשויים למשעי והוא מביט אל האופק, משדר רצינות וכובד ראש. הסגנון גם בלבוש וגם בפורמט הוא אירופאי קלאסי.

הרמן שטרוק (עפ"י ציור של יוסף ישראלס), בן העם העתיק, 1907, תחריט, חיפה: מוזיאון הכטכשחושבים על ציור דיוקן במובן רחב יותר כרעיון, ניתן לבטא מהות של דור באמצעות דיוקן יחיד. כך מתאר הרמן שטרוק בהדפס אחר. תחריט זה מציג בעל מלאכה היושב ללא מעש בחזית חנותו. זהו למעשה תיאור של יהודי בגלות, מלאכתו היא כפי הנראה ייצור כלי נחושת, מקצוע שנפוץ בין יהודי הגולה. החנות מאחוריו אפלה והוא עצמו שפוף, מבטו קפוא וידיו מובלטות באור ומודגשות בגודלן כאשר הן חובקות זו את זו במעין מחוות ביטול, כאות לחוסר עבודה. זהו דיוקן היהודי הגלותי, העלוב, העני, מובטל מעבודה ונטול שמחת חיים, שפוף בגוף ובנפש, נושא מאחוריו כתם שחור גדול המתקשר סימבולית לרדיפות היהודים ההיסטוריות; הפוגרומים, הדחיה החברתית והכלכלית, ההדרדרות המעמדית והמוראלית שחוו היהודים לאורך דורות הגלות. בניגוד לשם היצירה הרומז לשורשים מפוארים של עם נבחר הזוהר באמונה ובהגשמה, אנו מביטים בדיוקן של אדם מובס, בודד ומודח מכל זכות, תהילה או ערך עצמי.

ציורי דיוקן ישראלי ברוח התקומה

אהרן אבני, הרועה הצעיר, שנות ה-40, שמן על בד, 45×55 ס"מ מקור: אוסף אורן שץניתן לומר כי הדיוקן הישראלי בראשית ימי ההתקומה מציג חידושים ביחס לציור הדיוקן המסורתי, האירופאי ו/או הגלותי. כפי שרצה החלוץ להיות אדם חדש בארץ חדשה, שונה מהיהודי הגלותי הקורבן, הזר והנרדף. בישראל רצו היהודים להרגיש בעלי בית, להתערות בארץ ולהידמות ליושביה, בסתגלנותם למזג האוויר, בהליכותיהם, בלבושם, בעצמאות ובביטחון של בני המקום. החלוץ יותר מכל מייצג את הגשמת כל אלו.

הרועה הצעיר הוא חלוץ בישראל, בלוריתו היא סימן היכר, פניו צעירים, מוארים וראשו זקוף, מבטו תקיף ובטוח בעצמו כמעיד על בעלות בביתו. הערכים שרצו החלוצים לחיות לפיהם נבעו מהתנגדות לערכי היהודי הגולה. דיוקן היהודי הישראלי הוא חזק ומלא חיים, מבטו נחוש וכוחו במותניו. העבודה של אבני עשויה ביד בוטחת וחופשית גם בשימוש בצבע; משיחות מכחול גסות וסוערות וערבוב צבעים תוך כדי תנועה על הקנווס. נדמה שגם דיוקן זה הוא רעיוני, הוא מציג את הדמות כמעט נטמעת ברקע, כרוצה לומר שהרועה שייך לארצו, העובד את אדמתו שייך לה והיא שייכת לו. ההיטמעות היא רעיון מרכזי כאן, היהודי החדש אינו עוד זר ותלוש מסביבתו כי אם גזור מנופיה ומשתלב בהרמוניה הארצית, צבעי האדמה והנוף הם צבעיו שלו. מצד ימין בציור קשה למצוא היכן מסתיים הדיוקן ומתחיל הרקע, כאמור יש לזכור כי אין מקריות בציור, האמן מבטא בדרך זו את אחדות הרועה עם הנוף.

אפרים משה ליליאן, הבחור, 1919, תחריטכשהחלו אמנים יהודיים להגיע לישראל ולתעד אותה התפתח ביצירתם נושא נוסף: הטיפוס המקומי. דיוקן זה מבוסס על צילומים שעשה האמן בארץ. הדיוקן מתאר בחור ככל הנראה תימני תוך הדגשת האתניות שלו בתווי פניו, שיערו וכיסוי הראש. אמנים יהודיים רבים שהגיעו לישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נחשפו לראשונה בחייהם לטיפוסים מזרחיים והוקסמו מהשוני בהופעתם בהשוואה למה שהכירו בארצות מוצאם. דיוקנאות מעין אלו נתפשו כמאפיינים ומגדירים את נופי ישראל צרובי החמה. התקיימה בהם גם תפישה אקזוטית וכמובן גישה קולונייאליסטית אל הזר המזרחי, כהה העור. הדיוקן מתאר אדם השונה בתכלית השינוי מדיוקנו של הרצל למשל, ה"חנוט" בחליפתו והשרוי בהגיה. דיוקן הבחור התימני מציג אותו בחוץ עפ"י תלתליו המתנופפים ברוח ואינם סדורים כשל הרצל. פניו מכווצים כתגובה לבוהק השמש הישראלית ופיו פתוח בהיסח דעת, ההיפך הגמור מכובד ראשו של הרצל. שני הדיוקנאות הם תחריטים אך שונים לגמרי במראה הקו: הרצל נדמה כמשורטט בציפורן בקווים מדוקדקים ואילו דמות התימני נראת כרשומה בפחם, הקווים משוחררים וכתמיים. מבטו מצומצם וחבוי בצללית ואינו מציג הגות כמו זה של הרצל.

בין האמנים היהודיים הראשונים בישראל פעל ראובן רובין והוא מצייר דיוקן עצמי מאוד מעניין, שונה מהיהודי הגלותי אך גם שונה מדיוקן אתני מקומי. נכתבה פרשנות כי הדיוקן העצמי הזה מרפרר לישו, דמות הסגפן, המיוסר, כחלק מהפניית אצבע מאשימה לנוצרים שרדפו יהודים לאורך ההיסטוריה. בעיני ניתן לראות בדיוקן זה הרבה מהדברים שקרו ליהודי בהפכו לישראלי; שחרור המוסכמות האירופיות בנושא לבוש ושיער ניכרות באופן מיידי, האדם המופיע בדיוקן מציג אכן סגפנות שאינה אופיינית לדיוקן רשמי אירופאי המתאר בדרך כלל לבוש סדור ומוקפד. הבגד הרך הבהיר תואם אולי יותר את מזג האוויר הישראלי וכן את הנינוחות המקובלת כאן בהופעה בחברה, ההיפך מרשמיות, לא מעונב, לא מגוהץ, גבו שפוף.

ראובן רובין, דיוקן עצמי, 1921הסגפנות מעבר לדימוי הישועי בפשטות תואמת את החיים בישראל של שנות ה-20, בה חלוצים ופועלים וחולמים עזבו הכל בארצות מוצאם והגיעו להגשים את מדינת היהודים. הקשיים ידועים, בהם פרנסה, חולי והשרדות מול מקומיים עוינים. לא היה הרבה מקום לפאר במציאות הזו והדיוקן הזה מצטיין בהמחשה לכך גם בצבעים העכורים, פלטה מוגבלת מטעמי חיסכון ואילוץ או בחירה לתעד מציאות שכזו, כמעט מונוכרומטית, אפורה-צהובה. יש לשים לב לייחודו של הדיוקן העצמי; בדיוקן שכזה יותר מכל דיוקן אחר יש משמעות לכל פרט, האמן בוחר איך להציג את עצמו ומה להסתיר. הבעת פניו מכוונת ובדיוקן של רובין אנו עדים למבט ישיר לצופה, מבט מלא עצב ועייפות הנשלח מפנים גרומים וצהובים. הטיית הראש מובילה את המבט אל כפות הידיים המהוות מוקד שני בציור, הן גדולות מאוד ומחוות תנועה לצופה. האמן דייק בתנוחת האצבעות על מנת לומר דבר ספציפי, יתכן ששילוב המבט העגום ומחוות הידיים יצרה את השיוך לישו, על רקע המראה הסגפני הכללי.

חוזה גורביץ, דיוקן משה כ"ץ, 1956בשנות ה-50 חוזר הדיוקן הישראלי למקורות במובן של דיוקן אירופאי מעונב ומבט הוגה אל האופק. אלא שהמקום וגם התקופה המודרנית מאפשרים חופש רב בתיאור הדיוקן; היד קלה על המכחול, הצבעים מונחים בחופשיות וברפרוף, ניתן למשל לראות בקווי השיער את הצבע היבש ההולך וגווע בסוף הקו המתפתל ובהתאמה לסיומת המקורזלת והלא מהודקת של שיער הדמות. שולי הבגד נטמעים ברקע באופן גס וחינני, במעבר מרגש שבין תיאור דיוקן ריאליסטי ליצירת אמנות לשמה. הצבעים כמעט יבשים בעת משיחתם, אך יש משהו תזזיתי ומלא חיים דווקא בסוג העבודה הזה, תחושת חופש של האמן שאולי מתחברת גם לאישיות של כ"ץ המצויר בדיוקן. ניכר חופש ועוצמה של ביטחון בעבודה גם של הצייר וגם של מושא הדיוקן, שהיה דמות סוחפת ומלאת עוצמה, אדם שיצר יש מאין עולם של תרבות בתל אביב הצעירה המתהווה. בעיני הראשוניות והתנופה בעשייתו של האיש מתגלמת בדרך הציור של דיוקנו. רעמת השיער גם היא לא מקרית, מכוונת לבלורית החלוץ המפורסמת ומצביעה על כך כי גם כ"ץ הוא חלוץ, פורץ דרך נועז וחרוץ שבא לבנות עולם. עולם של אמנות בארץ המדבר. מבטו חדור עוצמה ותשוקה אל החזון שבדימיונו.

לסיכום, הדיוקן הישראלי עבר מספר גילגולים מעת היוולדו כצאצא לדיוקן האירופי ועד היותו מחובר בתכניו ובצורתו לרוח הישראלית. עם התבססות העם היהודי חזרה בארצו השתחררו האמנים מחובתם התרבותית לארצות המוצא וגם מהמחוייבות שהיתה צו השעה לרעיון הציוני. בהמשך ניתן עוד ועוד חופש בדיוקן הישראלי להציג אינדיבידואל, להתכנס פנימה ולעסוק בנפש הפרטית בציורי דיוקן אישיים הרבה יותר, העוסקים בחיי הפרט ובעניינים שבלב ומשוחררים מחוקים ותבניות.