אמנות אסתטית VS אמנות קונספטואלית
הפסל הזה החל בהזמנה של צוות גלריה המעיין ליצור מיצב עבור תערוכת שדה שתפתח בחג השבועות יחד עם יריד סדנאות אמנות. כל יוצר שהשתתף בתערוכה קיבל דחליל העשוי צלב עץ ולראשו פלטת עץ מלבנית. גובה הדחליל כמטר ושמונים. הכיוון היה ליצור שדה של דחלילים ייחודיים, או צבא דחלילים אם תרצו. כל יוצר רץ עם האסוציאציות שלו ומביא את האג'נדה שלו על בסיס עץ גנרי. ראיתי שרוב היוצרים הורידו את פלטת הראש.
כשקיבלתי את הדחליל מיד ראיתי צלב ומיד נזרקתי לדימוי ישו הצלוב, נראה לי כל כך ברור ומתבקש שלא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. אחרי שש שנים של קריאת טקסטים מהברית החדשה ומחקר בנושא אמנות נוצרית במסגרת לימודי מאסטר בתולדות האמנות, קשה מאוד להתנתק מהדימויים האייקונים, שלמעשה מופיעים בכל רבדי התרבות המערבית, החל מהמאה הראשונה לספירה ועד לאמנות עכשווית, באמנות פלסטית, דרך ספרות ועד קולנוע וכמובן כל מה שביניהם. מה שמציב באופן מובחן את עולם התרבות הישראלי מחוץ לעולם המערבי, מאחר שהוא סולד מהדימויים האלו במקרה הטוב ועיוור להם לחלוטין במקרה הרע.
למעט אמנים ספורים מדור המייסדים של האמנות הישראלית, אין התייחסות לאיקונות נוצריות בינלאומיות. קדישמן המזוהה עם ציורי הטלאים שלו, מלווה בהילה הרומנטית של רועה הצאן במדבר הישראלי, אבל כמה ישראלים מכירים את הסמנטיקה של הטלה כסמל הקורבן התמים, ייצוגו של ישו המת על מזבח חטאי המין האנושי. כבר פירשו את הטלאים האלו כסמל לחייל צה"ל הצעירים בקורבנם, אבל גם אז לא ברור אם הצופה עושה את הקשר לקורבן הנוצרי שמוכר לכל ילד מערבה מכאן.
כשהצלב העירום הזה שכב אצלי בסטודיו הקטן, לא מוצא את מקומו, לא מסוגל לעמוד וגדול מדי מכדי לשכב, הרהרתי במשמעותו בשבילי. הצלב הזה הוא סמל הקורבן המושלם, ייסורי החף מפשע, חסר הישע, שאינו פוצה פה ואינו מתנגד, מאפשר ברפיון גופו שייקחו אותו, יקשרו, ימסמרו, יחתכו, ידקרו, יגדעו וישאירו אותו לדמם על הצלב, בשמש, בסערה, בחום ובקור, הכל מותר, הכל כשר, יש מי שנותן חסות ואפילו ברכה. הקורבן הזה העכשווי הוא בעלי החיים, במסות גדולות אלו שבתעשייה, שמוקרבים במיליונים מדי יום בעבור חטאי האדם: מזון מהחי, אופנה מהחי, בידור, ציד, ניסויי מעבדה מיושנים וחוזרים ללא כל מסקנה חדשה. מגוון רב ודמוני של מעשי זוועה, שהורתם שרירות הלב וסופם קהות הנפש ועוד יותר צמיחתן של מסורות סדיסטיות.
את המחשבות האלו ביטאתי בסקיצות ולאט לאט התגבש הקונספט, החומרים והטקסט. מי שמכיר את תפילת "ונתנה תוקף" של יום כיפור מבין את מקור שירו של לאונרד כוהן Who by Fire המפורסם, טקסט העוסק בין השאר במיתות מגוונות. הטקסט הזה יהודי, אך לאונרד כוהן חשב שגם שאר העולם יבין את המסרים בתוכו ושהטקסט יגע בלב האנושי באשר הוא. בלאונרד כוהן סמכתי את ידי, שערתי שהשיר שלו קצת יותר מפורסם מהטקסט המקורי ולאחר לבטים בחרתי קטע מתוכו וכתבתי על לוח לבן באותו צבע אדום שמרחתי גם על הצלב. על הצלב האדום הזה תליתי ראש של טלה, כנף ציפור, ראש תרנגול ועטינים, כולם מפוסלים בחומר. בסך הכל צלב אדום, חלקי חיות תלושים וגם טקסט מפורסם. באמת סמלים וצבעים פשוטים ומידיים להבנה. כך חשבתי.
הצלב המדמם שלי עומד בשדה של גלריה המעיין בין דחלילים אחרים ושונים, בהם מסרים של אהבה, לבבות וגם דברים פחות חד משמעיים. ראיתי אנשים עוברים בין המיצבים ולא ידעתי מה מובן להם. להפתעתי אנשים רבים לא מזהים את מילות השיר, חלקם לא מכירים את לאונרד כוהן. לא מזהים את הצלב ולא מבינים את פשרו. גם לא היו תגובות מיוחדות לתמונה שפרסמתי ברשת. קיוויתי שיתעורר דיון על הנושא. הפסל מציג רעיון מאוד ספציפי, שיושב על זעם עמוק ותחושת חוסר אונים מול זוועות שקורות כל יום לבעלי חיים, חסרי הישע התמימים מכל.
בקבוצה Art of The Animals בפייסבוק של אמנים מכל העולם פרסמתי את תמונת הצלב שלי. יתכן ששם זיהו את הצלב וגם את בעלי החיים כי התגובות היו נסערות ובוטות. למרבה ההפתעה חשבו שמדובר בחלקי חיות אמתיים שתליתי על צלב. אנשים הזדעזעו וחזרה הטענה שזו לא אמנות, שזה מגעיל ודוחה. מדי פעם הגבתי והסברתי שזה עשוי מחומר ושזה פשוט ייצוג של קורבן בעלי החיים בתעשייה ובידי האדם. הסערה נמשכה כיממה, בהתנגדות עוינת שממש הפתיעה אותי. במקום לעסוק במסר, אנשים התרכזו בלהיגעל ולהתנגד לטכניקה. היה לי מוזר מאוד. זה נגמר במחיקת הפוסט, בידי האדמינים כפי הנראה.
בניגוד לכל זה, הניסיון שלי ארוך השנים הוא באמת עם יצירות מאוד אסתטיות שעוסקות בנושאים נעימים, בהם איורי ספרים עם הרבה הומור, ציורי דיוקן של אנשים במיטבם, חיות וילדים וגם קצת אופנה. התגובות מגיעות רק ממי שנהנה מהתמונות. תמיד חשבתי שזה מה שהופך אותי לפחות אמנית, מאחר ודיוקנאות מוזמנים אינם נחשבים בעיני מוסדות האמנות בארץ ויצירות אסתטיות הן בסופו של דבר קישוט. לעומת זאת, הגלריות בארץ מלאות ביצירות פרובוקטיביות, שמזמן ויתרו על אסתטיקה והקונספט הוא פני האמנות כמעט כולה.
בסופו של דבר, זו הפעם הראשונה שאני יוצרת עבודה שמקורה רגש מוגדר ושורף, מבוסס על זוועות ותמונות שהן ההיפך הגמור מאסתטיקה והן רודפות אותי ומייסרות. אני לא יודעת אילו תגובות מקבלים אמנים אחרים, אבל אולי זה מה שהופך אותי סוף סוף לאמנית אמתית? חשיפה אמיתית כל כך של רגש קשה ותסכול מתמשך וייאוש מטבע האדם, אילו הם החומרים ששימשו אותי והם אילו שמושכים אש. בשורה התחתונה, אמנות היום היא אסתטיקה או קונספט?
רוצים ציור פורטרט של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנת מתנה מרגשת