בלוג אמנות - סיפורי פורטרטים ומאמרי דעה

אמנות בשם האמנות

לעשות אמנות לשם אמנות זו פריבילגיה!

לאורך רוב ההיסטוריה האנושית היו האמנים בעלי מלאכה והאמנות שימשה בשירותים שונים, עבור שליטים, בעלי הון, סוחרים. האמנות שימשה לצרכים דתיים, פולחניים, לצרכי הנצחה, לצרכי תיעוד, לפרסום פני השליט, או לצורך שידוך לנישואים. האמנות שימשה במסע אל הנצח עבור הפרעונים. האמנות שימשה כמדיום לתקשור עם האלים ורוחות קדומות של אבות השבט. אמנות שימשה להבדיל בין מעמדות למן העת העתיקה ובמובנים רבים משמשת לכך גם היום. במרוצת הזמן, הלכה האמנות והתפצלה לערוצים שהתקדמו והתחדדו, בהם תחומי עיצוב, כמו אדריכלות, לבוש, כלים, חללים, גרפיקה, במה, ריהוט, תקשורת, תחבורה ועוד ועוד.

האמנות למען עצמה היא רעיון חדש במושגים של היסטוריה אנושית. כאשר החלה האמנות להתנתק מהפטרון במאה ב-15 באירופה, במובן של היות האמן לאיש רוח וידע ולא רק בעל מלאכה, עדיין הייתה האמנות אחוזה רעיונות מסורתיים וחוקים מוגדרים. הבנת התקופה, המקום והרקע של האמן אפשרה לצופה להבין את היצירה, הסיפור בתוכה, הסימבולים, המסר.

במהלך המאה ה-19 החלו להיפרם ההגדרות הברורות של האמנות. בני עשירים יכלו ללמוד ולעסוק באמנות מבלי להיתמך בפטרון ולכן החופש היצירתי גדל, לא היו דרישות לעמוד בהן והאוונגרד הוביל את המחנה. פורצי הגבולות, שלעיתים הסתבכו עם ההורים, עם הרשויות, עם החברה, עם המוסדות, הם אלו שזכו בדיעבד להיזכר ולהשתמר בדברי ימי האמנות. האימפרסיוניסטים (Impressionists), האקספרסיוניסטים (Expressionists), הפוביסטים (Fauvisists), הפוינטליסטים (Pointelists), הקוביסטים (Cubists), בהדרגה הלכו וניתקו קשר עם מסורות העבר, עצבנו לעיתים קרובות את הקהל וקבעו דרכים חדשות במפת האמנות.

בין פורצי הדרך ההיסטוריים היה פיקסו (Pablo Picasso), שנולד בסוף המאה ה-19 ושהיטיב לסלול דרך מן המסורת אל האוונגרד ובחזרה. פיקסו, כמו כל האמנים הנחשבים שקדמו לו עסק באמנות מגיל צעיר, היה בן של אמן ומורה לאמנות. פיקסו למד אמנות באופן מתודי ובילה את שנות התבגרותו בחידוד יכולות הציור הריאליסטי, על פי מסורות עתיקות ובהתמקצעות הגונה, תוך העתקת יצירות מופת של גדולי המאסטרים. הוא הצטיין בציור נטורליסטי, אך בעשור השני לחייו כבר החל להתנסות בציור סימבוליסטי, הניכר ב"תקופה הכחולה" המפורסמת. מאוחר יותר פיתח את הקוביזם ובהמשך לו את הקוביזם הסינטטי. זרמים אלו היו אוונגרד במיטבו, ניסיונות פורצי דרך, מסובכים להבנה הרבה יותר מהיצירות הקומוניקטיביות הקודמות שלו בסגנון הקלאסי.

אך בשלב זה, דרכו של פיקסו הייתה סלולה, הוא היה אמן מוערך, שהוכיח את עצמו וצלח בקלות מבחני קבלה לכל מוסד אמנותי שביקש לדרוך בו. בנוסף, לא היה זקוק לפרנסה מאחר שנהנה מתמיכה של משפחתו האמידה ובהמשך נהנה מתמיכה של חברים קרובים בפריז בעת שחי ופעל שם. פיקסו היה פנוי נפשית וכלכלית להתנסות ולשחק בכלים של העולם הישן ובלי פחד לבחון אפשרויות ולמתוח גבולות. לא הייתה סכנה של ממש בעולמו, אבל כן עוד התקיימו קודים ברורים של העולם הישן.

אז מצד אחד פיקסו מקבל השכלה והכשרה אמנותית של העולם הקלאסי והוא שולט בכלים ובשפה של האמנות המסורתית. מצד שני הוא בגיל צעיר מקבל חופש מאוד גדול להתנסות בכל יצירה שירצה, אבל בתוך העולם שלפני שתי המלחמות הגדולות, בו הקודים עודם ברורים. הוא חי את ילדותו בספרד ועובר לצרפת. העולם התרבותי תוסס סביבו אבל (!) ישנם גבולות ברורים שניתן לפרוץ.

פיקסו, כדוגמה המפורסמת ביותר לאמן אוונגרד, צומח מתוך תרבות מאוד מאוד מוגדרת, עם כללי נימוס, חוקי תרבות ופירוש מילוני צר לכל מושג, מעמדות מוגדרים, מדינות מובחנות בכל היבט, בעלי מקצוע ובעלי מלאכה מומחים, גבולות חדים פיזיים ותרבותיים ובכל רובדי החיים. כל הכללים הללו, הם אלו שמאתגרים את המרד. הידע והניסיון המעשי ביצירה בתוך כל החוקים הללו נותנים לו את היכולת להבחין בין מה שיש למה שאין, מה משמעות היש ומהו שחסר. מתוך כך הוא מתנסה בנושאים ובטכניקות שהיו חדשים לתקופתו. מרד נעורים אמנותי.

אמנים רבים הושפעו מפיקסו והחופש היצירתי הלך וקיבל נוכחות נרחבת בכל שדות האמנות. האוונגרד הלך והפך לחזות הכל. לאורך המאה ה-20 רק הפרובוקטיביים ביותר הותירו חותם על דפי ההיסטוריה של האמנות. ממרסל דושן (Marcel Duchamp) והמשתנה ההפוכה שלו, דרך מלביץ' (Kazimir Malevich) והקנווס הלבן (Suprematist Composition: White on White, 1918), הסוריאליסטים (Surrealism) ואמני המופשט (Abstract artists), אמני הפופ של שנות ה-60 שלפעמים נדמה שפשוט צחקו על הצופים שלהם, אגב קופסאות המרק של וורהול (Andy Warhol). המינימליסטים (Minimalism) הפשיטו את האמנות מכל כך הרבה ניואנסים ומניירות שטופחו בקפדנות במשך דורות, אח"כ האמנים הקונספטואליים (Conceptualism), שלמעשה החל מדושאן בשנת 1917 בעטו בכל עקרונות המסורת האמנותית: ביטול האיכות החזותית, מאחר והאמנות כבר אינה לראיה בלבד אלא נושאת רעיון הגדול מחזות, ביטול האורגינל (שוב בולט כאן וורהול- ההדפסים החוזרים הרבים שלו). ביטול רעיון האוטונומיה- האמנות חייבת עכשיו לשאת קונספט, סיפור, ביקורת אקטואלית עם נוכחות בעולם האמיתי והביטול העצוב ביותר בעיני: ביטול המיומנות הידנית. אין עוד אמנים נדרשים לעשות את דרכו של פיקסו בביסוס המתודה הקלאסית בציור או במדיום כלשהו, ללמוד את גדולי הדור ואת המאסטרים הקדומים. האסתטיקה הופכת למוסכמה בדומה לחוזה משפטי, תלויה בשיח ממסדי ויש גם מקום או אפילו דרישה לביקורת מצד האמן, על החברה, התרבות, הממסד. (ועיין ערך: קורס מבוא לאמנות מודרנית של פרופ' אסתר לוינגר באוניברסיטת חיפה).

המצלמה, שהפכה נפוצה מתמיד וקלה לנשיאה שחררה סופית את היוצר מכל צורך, מידע טכני, היסטורי, תרבותי או אמנותי. כל אחד יכול, כל אחד יוצר.

אני כיוצרת מרגישה בדרישה של עולם האמנות ליצור משהו מקורי, שעוד לא נעשה, שגם אין לו קהל מוגדר או חלילה משלם כמו שהיה בימי החשכה של הפטרונים והכנסיות העשירות שפרנסו דורות של אמנים. מצד שני הלחץ להתפרנס הוא כבד מתמיד. אני "עוסק פטור", עצמאית עם קבלות. לא מספיק בשביל לקבל מענק קורונה לעצמאיים, אבל גם בטח לא בקטגוריה של שכירה הזכאית לדמי אבטלה. אני עושה אמנות מוזמנת. אולי ניתן לומר "אמנות מגוייסת". מה שנחשב היום לאמנות מהסוג הרע ביותר, כזו שנעשית בהזמנה של לקוח. לקוח משלם. יודעי דבר טוענים באוזני שבכך יש להתבייש, כי מיהו אמן שמתפרנס ממעשה ידיו, שהפך את האמנות למפעל עבור כסף מלוכלך ושפל. כי אמן המצוי במלאכת כפיו, יפה לו שירעב ויאכל רק על פי גחמות האופנה, המוסדות, רוח התקופה. עליו ליצור מכאבי ליבו ולא מרחשי ליבם של אנשים שרוצים ציור כמתנה, או כזה שמתאים לגודל הקיר בבית.

אם כך מהי אמנות ומיהו אמן? מה נשאר מרוח האמנות המסורתית. יש בכלל חוקים ליצור לפיהם? נותרו עוד גבולות לפרוץ?

עכשיו, 2020 וכבר מסוף המאה ה-20, נדמה שכל מה שנותר לאמן העכשווי, הוא ליצור פרובוקציות. להדהים, לזעזע, להרגיז. אין עוד איסורים, אין טאבו, כל הפרות הקדושות הועלו על אניות למסע תופת ימי של חודשים, נשלחו להתבוסס בהפרשותיהן, לגסוס בייסורים, עברו התעללות סדיסטית בידי פועלים קהי נפש, הגיעו לשחיטה כשרה, לפעמים שחיטה פיראטית, דיממו למוות כשהן תלויות מרגליהן, ראשן שמוט מטה והן גועות באימה. לבסוף הוגשו בכלים נפלאים, במגוון צלחותים אלגנטיים ותחת כותרות נפלאות של שפים יצירתיים. עורות הפרות הללו מפוחלצים בבריכות ענק בשולי העולם השלישי, מעובדות בכימיקלים קטלניים בידי פועלים מורעבים שימיהם נקצבו, במטרה לייצר נעליים, חגורות, תיקים, כורסאות ושטיחים מעוצבים, שפע פריטים אופנתיים לעילה עבור צבא הרוכשים האנין, המבין, המעודכן. הכל מותר וגם אין צורך בתקינות פוליטית. להיפך, עדיף שתבעט במשהו, במישהו, באיזה ערך, באיזו מדינה, במישהו חשוב, במישהו עם הרבה עוקבים.

אם יש לך זמן וכסף לך ליצור פרובוקציה; ניילן איים (עיין ערך: קריסטו וז'אן קלוד Christo Javacheff & Jeanne-Claude Denat de Guillebon), קשור עצמך עירום לאנדרטת זיכרון, שחט משהו או מישהו בכיכר העיר. צטט מישהו, אפילו להעתיק זה בסדר. גזור ושבור וחבר מחדש, או אל תחבר בכלל, צלם את זה ככה, כמו שזה, הרוס, מפורק, מפוזר, מלוכלך, בוטה, עירום, מדמם, דוחה, מסריח, פגוע, אנוס ורצוח, מכוסה הפרשות, יורק אש, עיוור וחירש ורועד וחורק.

עכשיו כתבי כמה מילים. עם האשטאג. עכשיו להפציץ ברשתות החברתיות. עם קישור, עם תיוג, עם משפט מחץ, עם קריצה, עם קקי צוחק, עם הכוונה לפעולה, עם לינק לאינסטה, עם לינק לאתר, עם רפרור למקור, בלי מקור, עם דף נחיתה, עם סרטון ביוטיוב, בסטורי, בלי קשר, עם קשר, עם לוגו או בלי, כרטיס ביקור, עמוד עסקי, עמוד פרטי. צרפי פרטים לתשלום לביט.

רוצים ציור פורטרט של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנת מתנה מרגשת