בלוג אמנות - סיפורי פורטרטים ומאמרי דעה

אמנות בימי קורונה

בימים אלו של חרדת קורונה העולמית, עולים וצפים מראות מתקופות קודמות בהיסטוריה, בהן התפרצו מגפות בסדר גודל נרחב. אמנם הכפר הגלובאלי של 2020 אינו דומה לגלובוס המדיאבלי וגם לא לזה שעוד התקיים ברוב המאה ה-20. אך לא ברור אם יש בכך יתרון או חיסרון. המגפות המוקדמות בהיסטוריה הוגבלו גיאוגרפית בשל מגבלות הניידות, אשר כמעט התבטלו לחלוטין בימי המאה ה-21. כך שהתפוצה הסתיימה בגבולות היבשת, בין שני ימים, נהרות או מדבריות בדרך כלל. מצד שני, חוסר האונים היה גדול יותר, חוסר הידע והרגלי ההיגיינה העלובים יצרו סביבות דגירה והדבקה מיטביים למגוון חיידקים ווירוסים. כך למשל צלחו מרעילי בארות במשימתם על נקלה בזכות השימוש הלא מבוקר במאגרי מים משותפים בכפרים וערים, בהם לא חל כל פיקוח על איכות המים, לא ידעו לבדוק וגם לא תמיד ידעו שמים יכולים לשאת מחלות.

בתקופות מוקדמות לא בהרבה מהיום, הזדהמו המים לשימוש הציבור לעיתים קרובות מאחר ומקורות המים והמזון היו סמוכים לאזורי ניקוז שפכים ופסולת. דוגמה לכך ניתן למצוא בספר "אהבה בימי כולרה" בו כותב גבריאל גרסיה מארקס סיפור המתגולל על פני מספר עשורים באמריקה הלטינית בתפר שבין המאות 19-20. מבין השורות השופעות הנהדרות עולים מפעם לפעם תיאורים מחרידים של עיר עתיקה בעלת הוד היסטורי, אשר הולכת ומתפוררת פיזית לצד רשלנות פושעת באגף התברואה. בעיר פועל שוק גדול השוכן בסמוך למפרץ הים הקריבי והוא שופע מגוון סחורה מכל סוג, מזונות לרוב וכל טוב. במים שלמרגלותיו פזורה פסולת מגוונת במיוחד ותאוריה מבחילים, ממזונות רקובים עד לשפכים, גופות של חיות ובהמשך גם גופות אדם שמתוארות כשהן צפות להן באין מפריע בין סירות תיירים. לכאורה תיאור שגרתי של עיר גדולה צבעונית ושוקקת.

תמונות מעין אלו מן הסתם נפוצו ברחבי העולם לפחות עד לאמצע המאה ה-20. באזור הקריבי, החום עוד מוסיף על פוטנציאל ההירקבות, התסיסה והתפשטות המחלות וזאת לצד מלחמות שמתקיימות על רקע העלילה. הכולרה היא רק סימפטום מתבקש ששב וחוזר ומכה בקהלים נרחבים. למעשה, מלחמות ברחבי העולם לאורך כל ההיסטוריה הגבירו את התנאים להתפרצות מגפות בשל הגופות הנערמות בחוצות ואין מי שמסוגל לטפל ולקבור אותן, בשל תנאי רעב ומחסור, בשל מסות של פליטים החיים בתנאי עראי ללא מים זורמים, ללא סניטציה, ללא אמצעי רפואה בסיסיים, תרופות, כלי טיפול חד פעמיים וחומרי חיטוי.

המופעים המחרידים של מגפות מצויים גם באמנות הוויזואלית באופנים שונים לאורך ההיסטוריה. אמנים התייחסו למראות המגפה על פי תקופתם ותפישתם, בצל השפעות פוליטיות, דתיות ומעמדיות. דוגמה לכך ניתן לראות באיור מתוך כתב יד אנציקלופדי מהמאה ה-14 המתואר בצבעוניות האופיינית לכתבי קודש של התקופה; בתמונה, שהיא איניציאל C (אות ראשונה בעמוד טקסט) בתוך ריבוע מצויר מוקף בטקסט, מתואר חלל בלתי מוגדר על רקע זהב. מימין מתואר בישוף מחווה בידו כנושא דברים אל מול נזירים משמאל. הבישוף מזוהה בכובעו, בגלימתו ובפודיום או המזבח שלפניו. הנזירים מזוהים בגלימות ובתספורת טונסורה (tonsure) לראשם. פני הנזירים וקרקפותיהם מנוקדים באבעבועות, בניגוד לבישוף הנקי מהן. יש באיור אמירה חד משמעית כי הכומר מוגן מהמגפה בחסות האל והלא מגפות נקשרו בכפירה ובחטא. קהל הנזירים מקבל מהכומר הוראות כיצד לנהוג על מנת להחלים וכמובן ברכה. המגפה כאן מתוארת בסגנון המדיאבלי הנאיבי בנקודות הכתומות הבולטות לעין. הפניה אל הכומר הבריא משייכת את המגפה לנושא דתי, כלומר החטא ועונשו.

נזירים חולים הוא נושא נדיר, מאחר ובדרך כלל הם תוארו דווקא כצדיקים ומי שמסייעים לציבור בשעת חולי. בדוגמה לכך, איור לכתב יד מהמאה ה-15 מתאר נזירים מטפלים בחולי המגפה השחורה. האיור מכיל פרטים רבים וקלים לזיהוי. המבנה נראה כמו בית חולים של מנזר אשר פתחיו מקושתים. הנזיר האחד בעל הטונסורה והילה סביב ראשו הוא סנט פרנסיס, המחזיק כלי מזון בידו. נזירות מכוסות ראש מטפלות בפצעי החולים בשיטות התקופה. החולים ששוכבים או יושבים, מסומנים בבולטות באבעבועות אדמדמות. לחולים פנים גרוטסקיים בניגוד לפניהם האציליים של הנזיר הקדוש והנזירות. מאוד ברור כאן כי טוהרה נפשית מצדיקה את טוהרת הגוף ובריאותו. אין מראות זוועה של מתים בתיאור הזה, אלא דווקא דגש על חמלתם ומסירותם של אנשי הדת, שאינם נרתעים לגעת בחולים ומטפלים בהם ברגישות. מיטות העץ עצמן הן סימן לטיפול טוב בעת זו, בה לא כל אדם זכה לקורת גג ובה מיטה, באירופה הפיאודלית הקתולית.

דוגמה אחרת ניתן למצוא ביצירה מהמאה ה-15 של האמן הצרפתי ג'וזה לייפרינקס (Josse Lieferinxe) המתארת את המגפה באיטליה במאה השביעית ואת קבורת המתים הרבים. בשמי העיר מתחוללת סצנה מקבילה, בה מופיע האל מברך את דמותו של סבסטיאן הקדוש כשהוא עירום ופגוע מחיצים רבים, בהתאם לדימוי הנפוץ והמזוהה שלו ברגע מותו כמרטיר. סנט סבסטיאן היה הקדוש אליו התפללו המאמינים להגנה וכאן הוא מופיע כשהוא כורע בפני האל ודובר למען הציבור. מתחת לתיאור זה מתקיימת מלחמה בשמי העיר בין מלאך לבן משמאל לבין דימוי שטני מימין של ייצור מעופף אוחז בנשק ומייצג את מגפה. תיאור המגפה נעשה כאן בשלשה מישורים ושלש רמות: על הארץ- התמודדות בני האדם עם המגפה והשלכותיה, בשמי העיר- מלחמת הטוב ברע, מלאך ושד, בספרה העליונה- הקדוש המתווך בין בני האדם לאל. זוהי יצירה דתית המחנכת את הציבור ומציגה את הקדוש אליו יש לפנות לעזרה בעת מגפה.

בהדפס הבא, שנדפס בהמאה ה- 17 ניתן לראות גישה ארצית הרבה יותר; המגפה מיוצגת בהופעתו התקופתית של רופא לבוש מכף רגל ועד ראש בעזרים נוגדי מגפה, הכוללים גלימת עור משוכה בשעווה, כפפות, כובע, מסכה ומשקפיים וכן מוט להרחקת האספסוף. המסכה המשונה נושאת מקור אשר כפי הנראה הכיל תערובות ריחניות. המסכה נועדה להגן מפני אוויר המזוהם מריקבון על פי תיאוריית המיאסמה (miasma theory) העתיקה, שטוענת כי המגפות נובעות מאוויר שהזדהם מחומר אורגני רקוב. עיצוב הלבוש הזה מיוחס לשארל דה לורם (Charles de Lorme), הרופא הראשי של מלכי צרפת ובית מדיצ'י באמצע המאה ה- 16. עבודתו התבססה על אלכימיה פרצלזיאנית (ע"ש האלכימאי הנודע פרצלזוס Paracelsus (1480–1541)) בדומה לרופאים רבים בעת זו. דה לורם רקח תרופות המבוססות על תורת האלכימיה. הוא זכה למוניטין כמי שמטופליו האריכו חיים מאוד וגם הוא עצמו חי עד גיל 94. לפיכך אין לזלזל ביעילות תלבושת הרופא שעיצב.

דמותו של דה לורם מעניינת במיוחד בהקשר האמנותי-רפואי וההיסטורי. דיוקנו מתועד בהדפס של האמן ז'אק קאלו (Jacques Callot) משנת 1630. הדיוקן מצוי בתוך מנדלה מעולמות האלכימיה, המורכבת ממעגלים קונצנטריים שמכילים אלמנטים סימבוליים רבים; דמות הרופא מצויה במרכז אליפסה בתוך כוכב הנדמה כמגן דוד. זוויות הכוכב מלאות מילים ואותיות לטיניות כראוי לדמותו של רופא משכיל. מסביב לכוכב מצוירת טבעת אורובורס הנושך זנבו (דימוי אלכימי מרכזי המתייחס למחזוריות שבתהליך האלכימי וליכולה להחיות מתים) ועטור תיאורי צמיחה וסצנות סימבוליות שונות. מתחת לטבעת משמאל מופיע כלב נובח ומימין דרקון וביניהם מגוון סימנים ואותיות שלבטח נושאים מטענים רבי משמעות בסגנון כתבי האלכימיה שהיו בשיא השפעתם בתקופתו.

האלכימיה היתה עולם ומלואו של מחקר פסדו-מדעי רב פיתולים לצד רפואה מתפתחת, שלפעמים סייעה בריפוי ולעיתים קרובות גרמה למוות בייסורים. אך הכנסייה ושליחיה היו המרפאים המסורתיים הרבה לפני שאלכימיה סחפה את עולם המדע האירופי וגם הרבה לאחר שגוועה ההתעניינות בה בתחילת המאה ה-18. בהתאם לכך, ביצירה מהמאה ה-18 מופיע ברנרדו טולומיי (Bernardo Tolomeo) הקדוש כשהוא מתווך בין תושבי סיינה לפרסוניפיקציה של המגפה. דמות הקדוש מתוארת כנזיר עטוי גלימה לבנה גדולה ומוארת. מולו ניצבת המגפה בדמות שלד צוחק לבוש למחצה. מעל הקדוש מרחף מלאך. הקדוש ברנרדו נולד בסוף המאה ה-13 ומת במאה ה-14 בעת שהשתוללה מגפה בעיר סיינה. לצורך מילוי תפקידו ככוהן דת, עזב את מקום ההתבודדות שלו על הר אוליבטו והלך יחד עם נזיריו לטפל בחולים. באוגוסט 1348 נפל בעצמו קורבן למגפה. 82 נזירים נוספים שהקדישו עצמם לסיוע לחולים נספו במגפה. הכנסייה הקתולית הכירה בנזיר ברנרדו כקדוש בשנת 1634 ואכן הביוגרפיה שלו תפורה להפליא לתפקיד קדוש המגפות. הציור הזה הוא נפלא בפשטותו; על רקע עיר אפלה מתוארות דמויות, חלקן מתות, חלקן נושאות חולים אחרים, המתים נערמים זה על זה. גבר מימין למטה כורע בין הגופות ומכסה את פניו , מצביע אל השלד הצוחק. תיאור מזעזע של פעוט שוכב על הקרקע במרכז הציור מספר את הטרגדיה כולה. נזירים בלבן ומלאך מאיר מעליהם מייצגים את מלחמת האור בחושך כנגד דמות המוות המחרידה. המגפה בדמות שלד מוכרת מתוך הדימוי המפורסם של "ריקוד המוות", מוטיב חוזר ומוכר באמבלמות וציורים רבים, בהם מופיעים שלדים צוחקים ורוקדים, כהאנשה למוות המשתולל, המנצח הכל. המגפה אוחזת פנס לילה, בתוכו נר דולק. נר הוא דימוי קלאסי באמנות לחיי האדם הקצובים. המגפה אוחזת כעת בפנס, כלומר שולטת בחיי האדם וקוצבת אותם, בידה השניה כלי לכיבוי הנר. תיאור המגפה בציור הזה הוא סימבולי פשוט ומציג זוועה בוטה. אך זהו למעשה תיאור ביוגרפי הירואי של הנזיר הקדוש.

תיאור מודרני יותר של מגפה אך הירואי לא פחות, ניתן לראות בציורו של אנטואן ז'ן גרו (Antoine-Jean Gros ) מהמאה ה-19 המתאר את נפוליון (Napoleon Bonaparte) בביקורו ביפו, בעת שחייליו הצרים עליה סובלים ממגפה. הגנרל מבקר את חייליו בחצר מסגד ביפו המשמש כבית חולים צבאי. התיאור מיוחס למרץ 1799, למגפה שפרצה במהלך הקרבות בין נפוליון לכוחות העות'מניים. בונפרטה, בניגוד לעצת רופאו שמושיט יד לעצור בו, שולח יד חשופה לגעת בפצע של קורבן המגפה. משמאל מתוארים שני ערבים מגישים לחם לחולים. מימין מופיע חייל עיוור מנסה להגיע לגנרל. מלפנים בצללים נראים חיילים גוססים תשושים. הגנרל מוצג כהתגלמות הגבורה המצדיקה את המלחמה. הוא מתואר בהקבלה לישו המרפא חולים כשהוא מצוי בתוך הילת אור וידו מושטת במחווה כמעט קדושה. בניגוד לדימוי השד המעופף או השלד הצוחק שראינו קודם, כאן מוצגת המגפה באלמנטים ריאליסטיים בצורת השלכותיה בקרב החיילים. אך מעבר למופעה הריאליסטי של המגפה, ניכר סגנון הציור האוריינטליסטי שמציג את קסם המזרח בארכיטקטורה, בדמויות ובלבוש ואילו המגפה משמשת אמצעי להאדרת השליט שמקבל כאן תכונות האלוהיות.

מגפה אחרת לגמרי גלומה באחד הנושאים התנכיים שמצויים ביצירות אמנות רבות לאורך ההיסטוריה והוא מות הבכורים, שבתיאורים הנוצריים היא האחרונה בעשרת מגפות מצריים ובאגדת פסח נקראות "מכות מצריים". יש לכך דוגמאות רבות בתקופות שונות ובציור הרומנטי-אוריינטליסטי שלפנינו מן המאה ה-19 נגלה תיאור טראגי ונוגע ללב של פרעה האב ישוב אוחז בבנו על ברכיו, הבן שכוב ללא רוח חיים. האם אוחזת בבנה וטומנת בגופו את פניה בבכי. ישנם אלמנטים ריאליסטיים מאוד בהבעת הרגש והתמונה הקשה של תוצאות המגפה. כל זאת על רקע תיאורי הארמון על שכיות החמדה שבו ומשרתיו. המלך יושב זקוף בכסאו המלכותי, חובש את כתרו ופני קפואים, למעט ניואנסים משכנעים ביותר של דמעה בזוית העין ומתח בשרירי הפנים שמתואר בעדינות היפר-ריאליסטית בלחיים, באף, בשפתיים ובגבות. מימין למטה מתוארות דמויות גברים קרחים לובשי לבן, ככל הנראה כוהני דת, מחווים בימינם בברכה-תפילה ושותפים לאירוע המשפחתי של פרעה, המלך-האל. מאחורי כס פרעה מתקיימת התרחשות ערה הכוללת דמויות רבות, גברים ונערים שנראים מקיימים טקס פולחני הכרוך בנגינה והדלקת נרות. מימין למעלה באפלה מופיע גבר מזוקן עטוף גלימה ומכוסה ראש, מושיט ידו לפנים כמבקש להפסיק את הפולחן שהפסיד למגפה. לצדו דמות נוספת בגלימה דומה. אלו הם כנראה משה ואהרון מהסיפור המקראי. המגפה בתמונה זו מתוארת במופע הטראגי של משפחה אבלה מוצפת רגש.

לבסוף, מתוך סקירת מבחר יצירות אמנות מערבית שמתארות מגפות, ניתן לזהות איך משתנה דיוקן המגפה מתקופה לתקופה, בסגנון, בתפיסה, בדגשים. מתיאורים נאיביים בכתבי קודש מוקדמים שמציגים את המגפה בנקודות על עורם של החולים החוטאים, המשך דרך תיאורי הלל של קדושים המקריבים עצמם למען ציבור המאמינים בעת מגפה, שימוש במוטיב השלד הצוחק ושימוש בדימוי הרופא עם מסכת המקור, דימויים שרווחו מאוד ביצירות עממיות והטילו אימה על הציבור. תיאורי מגפה הולכים ומקבלים את רוח התקופה כמו בתיאור ההרואי של נפוליון כקדוש ואפילו כאל היורש את מקומם של קדושים מסורתיים. לבסוף תיאור מגפה מן המקורות שדווקא לא מקדשת איש, אלא מציגה את ההיפך מהמצופה: המלך המצרי הנחשב לאל מתואר בתוך סצנה כמעט אינטימית, של אבל אנושי.

אנחנו מצויים ברגע היסטורי שלבטח ישאיר חותם על עולם התרבות והאמנות. איך יתואר דיוקן המגפה הנוכחית? מה יישאר אחריה ואיך יראו הזיכרונות? מה חושבים אנשי הדת סביב העולם על הקורונה? נדמה שיותר מכל מתגבש דיוקן המגפה הנוכחית כמשבר כלכלי. עסקי התיירות הם כפי הנראה הראשונים לשלם את המחיר. האם הדיוקן שישתמר כזכר הקורונה יהיה פנים עטויי מסכה? או אולי שדה תעופה מושבת, מלון נטוש ובריכה ריקה. ימים יגידו איזו אמנות יולידו ימי הקורונה.

רוצים ציור פורטרט של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנת מתנה מרגשת