הכל אודות האמן המיוסר
האמן המיוסר הוא מיתוס שהאמריקאים אוהבים במיוחד. סרטים הוליוודיים ביוגרפיים אודות אמנים כמו פולוק (Jackson Pollock) וון גוך (Vincent van Gogh) מתרכזים בהיבטים המייסרים בחיי האמנים, בפגיעותם הנפשית ובחיי החתחתים שלהם. החיים הקשים של האמנים הפכו לאידאה במקומות רבים ואף התגבשה התפיסה כי הסבל מוליד את היצירות היפות מכל. דוגמה עכשווית לכך היא האלבום החדש של ניק קייב (Nick Cave and The Bad Seeds), אשר נכתב והוקלט לאחר מותו הטראגי של בנו. ניק קייב הוא אמן גדול, יש הטוענים הגדול בדורנו בתחומו ואולי אפילו על פני כמה דורות. קייב באמת יוצר מיוחד, מרגש ומורכב שאני אוהבת במיוחד והאלבום החדש שלו מרעיד את נימי הנפש, קשה לדמיין שיש מי שיחלוק על כך. יצירתו המפעימה אכן נושאת אוירה מלנכולית ואף שמה Ghosteen משמעותו רוח נודדת של מת, כפי שמוסבר בפתיחת הסרטון שהופץ עם האלבום. קשה להאזין לשירים מבלי לחבר כל שורה לסיפור האישי של קייב, אבל מה קורה אם מקשיבים לאלבום מסוג זה מבלי להכיר את הרקע?
אני מאמינה שדווקא חוסר הידע המוקדם מאפשר למאזין למצוא את החיבור האישי שלו ליצירות ולייצר פרשנויות עצמאיות. לדעתי זו גם מהותה של אמנות בימינו, שאינה מגויסת לפטרון או אג'נדה. האמנות הבלתי מגויסת מאפשרת חופש לאמן ליצור מתוך כל רגש, מוטיבציה או מטרה. אך עדיין, רבים חושבים שהאמנות נוצרת מתוך סבל ועל האמן לסבול על מנת להפיק את יצירתו הנפלאה, ממש "ציפורים מתות בסתר"... אני נתקלת באמירות מסוג זה מדי פעם וזאת לצד הרומנטיקה הידועה סביב איקונת האמן הלוקה בנפשו.
אך האם יצירה-סבל-טירוף היא משוואה אקסיומטית? בתור יוצרת בעצמי המשוואה הזו מרגיזה אותי.
אני עוסקת בשני מישורי יצירה: עבודות מוזמנות עבור לקוחות של דיוקנאות וכן איורים לספרים, טקסטים או סרטים. המישור השני הוא יצירה אישית, לפעמים לקראת תערוכה, לפעמים מתוך השראה, לפעמים יצירה בתחומי העיצוב. בכל המקרים, חשוב לי להדגיש מדובר ביצירה מלאת שמחה ואנרגיות גבוהות חיוביות, באמת שיאים של סיפוק אישי. היצירה האמנותית שלי היא אושר צרוף. אם איני מרגישה טוב איני מסוגלת ליצור. כשאני מדוכאת או לחוצה שום השראה לא תנוח עלי ואיני פנויה להמציא וליצור. כשאני מקבלת הזמנה מלקוח אני מתמלאת ציפייה והתרגשות וחדוות יצירה המניעים אותי ליצור. כשאין הזמנות כאלו על הפרק, לפעמים לחצי היום-יום מכריעים ושום יצירה לא תנבע ממני כלל. בימים קשים, מדכאים או מלחיצים אני עסוקה ביצירת רשימות “to do list” ומרדף אחר מימושן.
ימים קשים רבים הכרתי לפני שזכיתי להפוך לאמנית במשרה מלאה. הימים הללו כללו עבודות אחרות לגמרי, שהיוו פרנסה ללא כל ערך מוסף. במשך השנים עבדתי בכל כך הרבה עבודות שונות ומשונות, בתקווה להתקדם או להתרגל או לפחות להתפרנס בכבוד ואולי להספיק מדי פעם ליצור משהו, לראות אמנות, לקרוא או לשמוע. רוב הזמן זה לא קרה, מאחר והייתי לחוצה בזמן, מותשת, עצבנית, מדוכאת וממש נטולת כל השראה ליצור. בעיקר שרדתי. הסבל הבלתי נשגב הזה לא הוליד שום אמנות יפה. הייסורים שהיו מלווים בדוחק כלכלי, שרבים חושבים אותו לחלק מהרומנטיקה בחיי אמן, לא הובילו לשום יצירה. הם כללו עבודה במלצרות, עבודה בחנויות בגדים, נעליים, תכשיטים, כלי כתיבה, שירות לקוחות, הרבה מכירות מכל סוג, טלפוני ופרונטאלי, בקניונים ומדלת לדלת, הייתי פקידה במשרד עורכי דין, שליחויות על קטנוע (כולל שתי תאונות דרכים), נתתי טיפול סיעודי לאישה משותקת, עבדתי במרכז הצלה לחתולים (עבודה קורעת לב), עבדתי במרפאה ווטרינרית (לא הירואי כמו שזה נשמע) ועוד עבודות רבות וגרועות שהצלחתי לשכוח.
אולי גולת הכותרת היא עבודה שחשקתי בה זמן רב והאמנתי שיש בה שילוב של פרנסה עם עניין כלשהו, כשהתקבלתי לעתודה ניהולית ברשת גדולה שכולם מכירים בתחום התרבות. אולי אני במיוחד תמימה מפני שהערכתי שהם מעוניינים באנשי רוח וספר ואני הגעתי בסוף התואר השני שלי בתולדות האמנות (במהלך כתיבת התזה שלי על קרוואג'ו ואלכימיה באמנות באירופה במאות 15-17) בתקווה להשתמש ברקע שלי בעבודה. אך כגודל הציפיה גודל ההונאה: באותה רשת אוהבים אקדמאים אך למעשה מעוניינים במוכרי דגים צעקניים, דחפנים, שקרנים ושמוכנים לכל. העבודה כללה ניקיון של שטח החנות, סידור סחורה במסות עצומות שלעולם לא תאמו את שטח האיחסון בחנות, זאת בתוך חלל שאינו כולל שירותי עובדים ואף לא כולל מים זורמים כלל. מיכל מי-שתיה היה מגיע לפעמים ולפעמים חסר. הישיבה היתה אסורה לאורך כל המשמרת, שעבור מנהל היתה מינימום של 9 שעות וללא הגבלת מקסימום עבור שכר גלובלי מיסתורי כלשהו. לצד אלו, כל עובד נושא כרטיס מגנטי אישי שעליו להעביר לפני כל פעולה על הקופה הממוחשבת הסופר-משוכללת שמנטרת כל פעולה שלו, ממכירה, דרך הפסקה וכל מה שבאמצע. ההפסקה אגב היתה רבע שעה במשמרת. אז היה מותר לשבת הרחק מעין הלקוחות הרגישים שעלולים להיפגע מכך... באותה רשת העובדים והמנהלים עובדים בתנאים נצלניים. רמיסת זכויות העובדים השיטתית היא לא תאמן, החל מהחתמה על עשרות עמודי חוזה העסקה מבלי לתת עותק לעובד, המשך דרך מתן שכר מבלי לתת לעובד לראות את פירוט השעות החודשי שלו. איסור הישיבה בזמן העבודה, לעיתים קרובות התעלמות מוחלטת מהזכות להפסקה במשמרת, ללא מקום לשבת ולאכול, ללא פינת קפה מסודרת או לפחות פינה שאפשר להניח בה כוס משקה. באמת מחסור קשה של תנאי חיים בסיסיים לעובד שמצוי בעבודה 8 שעות ומעלה. מנהלת אחת טענה באזני שהיא עובדת כ-250 שעות בחודש ואני נוטה להאמין לכך על סמך העובדה שנוכחתי כי היא נמצאת מדי יום (כמעט) מפתיחה ועד סגירת החנות. מאחר והכל נורא סודי באותה רשת גם לא היתה לי כל דרך לדעת מה צופן לי עתידי בחברה, לא במספר שעות, לא במיקום סניף, בוודאי שלא בשכר וגם לא כמה זמן אמשיך לשמש שק חבטות של מנהלות עמוסות, עייפות, שחוקות ומתוסכלות כמו אלו המצויות באותה רשת - זהו בטח לא מודל שאני שואפת אליו, עד סיום העתודה. המנהלות שעבדתי אצלן שמחו מאוד לקבל עובדת שאינה משולמת מתוך התקציב שלהן והניצול זעק לשמים. סידורי העבודה ניחתו עלי ללא כל תכנון שבועי ומבלי לשמוע את בקשותי. על סופי שבוע חופשיים לא היה מה לדבר. השיא היה כשמנהלת אחת נראתה עוברת התמוטטות עצבים בחנות, נזפה בכולם ללא הרף והשתוללה ולבסוף, 10 דק' לפני שהייתי אמורה לצאת היא ציוותה עלי להישאר שעתיים נוספות. מעבר לכך, במשך כל התקופה שלי באותה רשת לא ניתנה לי כל הזדמנות ליזום משהו. כל הערה או שאלה הובילה לתגובות של זעם ותוקפנות מצד המנהלים שהיו אמורים ללמד אותי. מה גם שנדרש מעובד באותה רשת למכור בכל דרך וכל האמצעים היו כשרים, במיוחד אם עליך לשקר שקראת כל אחד ואחד מאלפי הכותרים החדשים בחנות, מה שכמובן יתכן כמו להיות מוכר דגים וחוקר אמנות בו זמנית. הדרישות היו בשמים, נבחנתי תחת מיקרוסקופ וכל פעולותיי מנוטרות, אך כל זכויותיי נרמסו לעפר. מעולם לא הרגשתי כה מושפלת ורמוסה במקום עבודה.
העבודות הטובות יותר היו סדרנות בספריה, הדרכות במוזיאון, סדנאות יצירה, עבודה בחנות עיצוב שכללה תפירה, אשר גם כן תוגמלו בשכר מינימום או קרוב לכך. הפער המהמם בין הדרישות המוקדמות מעובד והדרישות בזמן העבודה לבין השכר המינימאלי הוציא אותי מדעתי. עבדתי כל כך קשה וכ"כ הרבה שעות ותמיד נשארתי תפרנית ומתוסכלת, עייפה ועצבנית וללא שעות פנאי.
בניגוד לאמור לעיל, העבודה שאני עושה בשנים האחרונות היא אמנות. אני מתפרנסת מכך בדוחק אבל השקט הנפשי נפלא ומלווה בשיאים של יצירה ועבודה מתגמלת. אז כשמדברים על הקשר בין סבל ליצירה, חשוב לזכור שאמן שנאלץ להתפרנס מעבודות שאינן אמנותו הוא זה הסובל עד לכדי אובדן שפיות. ומי שחושב שאמן לא צריך להתפרנס מאמנותו חוטא לאמנים וליצירה. גם בעל מקצוע אחר שנאלץ להתפרנס מעבודות אחרות סובל לעיתים קרובות. כך גם טבח מוכשר שנאלץ לעבוד במכירות, היסטוריון שנאלץ לנקות בתים, מהנדס שנאלץ למלצר. הסבל מצוי בעיני בחיים שאינם מיצוי היכולות ותחומי העניין. האמנות הטובה נוצרת כשמתקיימים התנאים ויש די משאבים כמו כסף, זמן, מקום, כפי שכבר אמרה לפני וירג'יניה וולף (Virginia Wolf) בספרה "חדר משלך".
רוצים ציור פורטרט של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנת מתנה מרגשת