דיוקן של מהפכה גאה
תמיד קיללתי את יום ההולדת שלי שנופל בעונה השנואה עלי, בחודש יוני המזיע. מה שפעם עודד אותי היה שבוע הספר, עד שלאורך השנים הבנתי שהשבוע הספרותי הזה כבר הפך מזמן לחודש שכולו תעשייה צינית של טייקונים ובעלי רשתות, שעושים קופה על גבם של כותבים הנדחקים לתחתית שרשרת המזון, חסרי זכויות וחסרי ממון. לצד חודש הספר המפוקפק התכונן בשנים האחרונות גם חודש הגאווה. כנראה שגם כאן יש לא מעט עסקנים שמנצלים את המומנטום לקמפיין רווחי, אבל לצד אלו מצוי הבסיס האיתן של המאבק לזכויות עבור אוכלוסייה גדולה, שהודרה לאורך דורות רבים באופנים חמורים שונים. הם נאלצו להתחבא, להתבייש, לחיות במחתרת, לשמור סוד, לפחד, לברוח. רבים נאסרו, הוצאו להורג, הוכו, נאנסו ונרצחו בגלל סודם שנתגלה. הבושה הגדולה הובילה בדרך חתחתים להולדת מושג הגאווה. מצעדי הגאווה נועדו להפוך את מה ומי שהיה מוקצה ודחוי למרכז החגיגה, לסיבה למסיבה. להפוך את הקערה על פיה. לחגוג את הגוף המולד או המתהווה ולסמן לדרי ארון צעירים שיש תקווה שם בחוץ. לא לוותר על חיים שלמים ולחיות בשלום עם מה ומי שהם כנגד מסורות וקודים של עולם ישן.
מצעדי הגאווה התהוו לאחר שנים רבות של מלחמות עקובות מדם, שהשיא המכריע שלהם בשנות ה-80 של המאה ה-20, בעת התפרצות נגיף האיידס. בעת שפרצה המגפה דבק בה השיוך לקהילה ההומוסקסואלית כאם כל החטאים. מוסד החטא, כידוע, הוא מהמפוארים שבמוסדות הכנסיה הקתולית. ההומוסקסואליות כחטא נמצאת גם בבסיס התורה הנאצית. ציבור שמרן מסיבות דתיות ומסיבות לאומניות הקפיד לשייך את המחלה האיומה לקהילה הדחויה ולפיכך לא נראה לשלטונות כל צורך אמיתי למצוא מרפא מיידי למחלה. מכאן ואילך החל מאבק הקהילה הגאה למציאת המרפא, תוך שהיא מבינה כי לא ניתן עוד לחיות בארון, כי השתיקה וההסתר פירושם מוות, כי השמרנים רוצים במותינו, האחרים.
שנות ה-80 הפכו לפיכך סמן של אסטתיקה קווירית, על בסיס המופעים הצבעוניים שנראו במצעדי המחאה הללו. בהמשך לכך, בנטפליקס (Netflix) החלה החודש העונה השנייה של סדרת המופת "פוזה". הסדרה פוזה המתחילה את סיפורה בשנות ה-80 מביאה את העולם כפי שתועד בסרט הדוקו "פריז בוערת", על תרבות הנשפים והתחרויות של הקהילה הגאה. הקהילה הזו נאבקת בחיי תפר שבין מחתרת לנורמטיביות. החומרים בשתי היצירות הללו היו חדשים לי בחלקם ופתחו בפני עולם צבעוני, עשיר ומופלא שלא ידעתי על קיומו. לצד הקסם מסופרים סיפורים קשים מאוד של דמויות ספציפיות. סרטים אודות מרשה פ. גונסון (Marsha P. Johnson) ופרשת סטונוול (Stonewall riots) ואפילו ביטויים ומסרים מהמופע של רופול (RuPaul), סיפקו לי רקע להבנת התכנים בסדרה "פוזה".
הסצנה ב”פוזה” מלאה במנעד רחב של מגדרים העונים לקטגוריה "הקהילה הגאה". היא לא רומזת ששוררת הרמוניה בין המגדרים ומציגה קבוצות רבות ומשתנות, לכל אחת מאבקים משלה והן גם מתנגשות זו בזו. מראשית הסדרה מטפטף נושא המלחמה באיידס, שהולך ותופס מרכזיות, ממש כפי שהלך וגבר בתודעה הקהילתית בשנות ה-80. מתחילת הסדרה לא ברור מה טיבה של הקהילתיות מאחר ורבים ניציה על משתפי הפעולה שבה. הקשיים המוצגים מקרוב הם של מספר דמויות קוויריות בשלבים שונים של הפיכה מגברים לנשים, חלקם גברים הומואים גבריים. מאחר ורבים מהם נזרקו מבתיהם בצעירותם ומתקשים להתקיים, התפתח נוהג של הקמת בתי משפחות מלאכותיות, שנוהלו בידי "אמהות", אשר הן בעצמן שורדות מאבקים אישיים קשים. הן דואגות לחוסים בביתן המוגדרים "הילדותים שלהן" לצד קביעת חוקי-בית המחייבים את הדיירים.
הסדרה מציגה בעיני ברגישות גבוהה מצוקות אמיתיות בהשתתפותם של שחקנים קווירים אמיתיים. הגיבורה הראשית בלאנקה (Mj Rodriguez) היא "אמא" בבית שהקימה עבור "ילדותים" מהקהילה. היא אינה שייכת עוד לאף מגדר, נדחית בעולם הסטרייטי וגם בזה ההומוסקסואלי. בלאנקה העדינה מייצגת את הלב הרגיש והדואג של הקהילה, לצד החזיתות הרבות בהן נאבקים/ות טראנסים/ות מול המשפחה, מול האיידס, מול הקהילה ההומוסקסואלית הוותיקה, בתחום הקריירה ובחיים האישיים. אחת הבנות בביתה היא אנג'ל היפהפיה (Indya Moore), שחקנית טרנסית גם היא, שנחשבת "עוברת" כאישה ובאמת קשה להאמין שהיתה אי פעם או אולי היא עדיין משהו אחר. יופיה, שפת הגוף שלה והסגנון שלה משדרים סטייל נשי ענוג ומולד. דמות חזקה אחרת היא פריי (Billy Porter) אשר מנחה את ערבי הריקודים/מופעים במועדון. סגנונו כה ייחודי גם בסדרה וגם בחיים, שנדמה שהוא למעשה ייצור מזן אחר לגמרי. מופעיו על השטיחים האדומים פרובוקטיביים לא פחות מדמותו הכריזמטית בסדרה. קולו, חוצפתו ומראהו בסדרה הופכים במרוצת הפרקים למקדמי אג'נדה קהילתית ופוליטית בשירות המאבק על זכויות הלהטב"קים לצד המלחמה באיידס. דמות חזקה נוספת היא אלקטרה (Dominique Jackson) כשמה כן היא אלילה מחשמלת. טראנסית שידה השיגה לבצע את ההליך האחרון במסע להפוך לאישה שלמה. דמות ססגונית, שמנצלת בחכמה את גובהה החריג, להופעות אקסטרווגנטיות נהדרות ולעולם לא מגוחכות. יופיה האצילי וה"עובר" מסייע בידה להתפרנס ממגוון הזדמנויות גדול יותר לעומת טראנסיות אחרות. מעבר לנושא הטראנסיות, כל הדמויות לעיל הן גם אינן לבנות עור וסובלות לפיכך מאפליה כפולה ומשולשת: הומופובית, טראנסופובית וגזענית.
הסדרה הזו היא כמעט חינוכית במובן של תכנים סדורים הכתובים עבור הדיוטות על פי נושאים מוגדרים כמו: הטראנס/ית ושאלת מקומו/ה בקהילה ההומוסקסואלית. שאלת הניתוחים- כן או לא, אילו וכמה. הזרקת חומרים פלאסטיים, כמה, איך, עלויות, פשרות והסתבכויות. האופן שבו השינויים מתקבלים בתוך הסצנה ומחוצה לה. שאלת הפרנסה של דמויות שאינן תמיד נוחות בעין ההטרוסקסואלית. הדוחק המביא לעיתים קרובות לעיסוק בזנות ונספחיה. הבושה, הבדידות, הניכור של המשפחה הביולוגית, הפחד, האיידס ולעומת אילו הזוהר, ההומור, הניצחונות, היצירתיות. הרצון הנואש להיטמע בחברה הנורמטיבית ולהתקבל כאישה לגיטימית, להצליח בעולם האמיתי ולפרוץ מהסצנה הסגורה אל החיים שבחוץ.
מעבר לרשימת התכנים המוגדרים עושה הסדרה חסד בכוחה ליצור אמפתיה עמוקה עם הדמויות, אשר רובן המוחלט מוצגות באופן רגיש ואנושי, הרחק מהקריקטורות המוכרות מתוצרי העולם הישן. סיפוריהן בדרך כלל טראגיים והן חשופות לשלל עוולות, אכזרויות והתעללויות כמעט מכל מי שמחוץ לסצנה וגם הרבה בתוכה. לצד זה הן שופעות קסם אישי, יצירתיות וסטייל ומרתקות בשל כך עד בלי די.
הסטייל בסדרה מביא כמובן את נפלאות שנות ה-80 על כל המגוון שבהן, על האופנה הנוצצת והמוגזמת שבה, המוזיקה הרועשת ומדונה, ווג ואנה ווינטור כאלוהי הסצנה. אך כל הפריטים וגם הריקודים מותאמים ברוב חן ומקצועיות לדמויות ובדרך כלל מחמיאות להן. בדרך המקצועית האופיינית לסדרות של נטפליקס לא נעשו שום הנחות ברמת ההפקה, בנושא השייך לכאורה לשוליים ונועד כנראה לקהל נישה.
בסופו של דבר הסדרה מומלצת להדיוטות שכמותי, מגישה תכנים שהיו עד לאחרונה בלעדיים לקהילה סגורה, באופן רגיש ואסטתי. מעבר לכך הסדרה מייצרת אמפתיה לדמויות שעדיין נאבקות על הלגיטימיות שלהן בעולם המיינסטרימי של 2020. ביק לייק!
השנה קצת יותר קל להזדקן ביוני.
רוצים ציור פורטרט של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנת מתנה מרגשת