בלוג אמנות - סיפורי פורטרטים ומאמרי דעה

האמן כשמאן

בהיותי אמנית שמתמחה בציורי דיוקן, אני מקבלת הזמנות לפורטרטים מאנשים שונים ששולחים לי צילום. האנשים הללו מגיעים אלי בדרכים שונות ורובם כמובן זרים לי לחלוטין. אמנם המצב האידאלי לציור דיוקן הוא ישיבה לאורך זמן ממושך מבלי לזוז מולי בזמן הציור ועדיף במספר פגישות מפני שציור חי כזה מספק את מירב הפרטים הנדרשים ליצירת דיוקן חי, נאמן למקור בצבעים ובהבעות. אך מאחר והעולם הפוסט מודרני של היום (או על-סף-אפוקליפטי אם תרצו) אינו מאפשר ישיבה כה ממושכת לצורך ציור דיוקן, אנחנו מסתפקים בעבודה מול צילום או מספר צילומים.

הקשיים הנובעים מעבודה עם צילום מתחילים בזיהוי צבע העיניים שיכול מאוד להטעות בצילום, המשך באור המשתנה והספציפי לשעת ומיקום הצילום. מלבד אלו, ההבעות לפעמים אינן טבעיות ו/או אינן אופייניות לאדם בצילום ופעמים רבות הדיוקן המצולם שלו מאוד שונה ממראהו במציאות. מאחר ובד"כ אני מקבלת צילום ב- WhatsApp או במייל, אני כלל לא יודעת את ההבדלים בין הצילום למציאות, אלו אנשים זרים לי ובד"כ איננו נפגשים לעולם. הציור הוא בדרך כלל מתנה לגורם שלישי ולפעמים מתאר דיוקן אדם שכבר אינו בחיים, כך שעלול להיווצר פער כלשהו בין הציור למציאות.

למרות הקשר הלא ישיר הזה ביני לבין הדמות בדיוקן, כשאני עובדת על ציור אני למעשה מבלה שעות ארוכות וימים רבים עם אותו אדם, מאחר שציור דיוקן ריאליסטי דורש התרכזות בפניו והתחקות אחרי כל פרט בפנים, בגוונים ובפרטים שבו, כולל תסרוקת, לבוש, תכשיטים אם יש, חפצים שמופיעים אתו בצילום, אנשים נוספים לידו וכמובן הרקע שמופיע בצילום.

כל הפרטים הללו הם רמזים עבורי אודות האדם שאני מציירת, אשר מספרים לי מיהו ומבלי דעת אני מוצאת את עצמי חושבת עוד ועוד על אותו אדם, על מעשיו, תחביביו, מקצועו, אישיותו. שעות העבודה הרבות על ציור דיוקן מחזירות אותי להרהר במעגלים על אותו אדם באופן בלתי נשלט וכמעט פולחני.

המצב המדיטטיבי הזה של יצירה והרהור אחוזים זה בזה דומה בעיני למעשה של שמאן, שעוסק בחיבור החומר עם הרוח. האמן כשמאן הוא רעיון שנדון כבר בידי חוקרים בתחום תולדות האמנות, כפי שגיליתי בעת שכתבתי את התזה שלי בנושא התקרה של קרוואג'ו בוילה לודוביזי ונושא האלכימיה ביצירתו; החוקר לורנצו פריקולו (Lorenzo Pericolo) פרסם בשנת 2011 טקסט ובו בתרגום חופשי: "האמן מחייה את הפעולה כמו שמאן ומנתב את תוכנה הרגשי דרך סיפורו. כוחו הפסיכולוגי- תוצר לוואי של ציורו- אם הועבר כראוי, מרגש את הצופה דרך סימביוזה אמפתית. הצופה רואה, מרגיש וחווה בדיוק מה שהאמן ראה, הרגיש וחווה."

"הרעיון השמאני של החיקוי שייך לא רק לתחום האלכימיה והרפואה, משם אימצו הצייר והתאורטיקן ג'אן פאולו לומאצו (Gian Paolo Lomazzo, 1538-1592) אלא גם לרטוריקה, שירה ותאולוגיה. מטרת האמנות הזאת היא לחשוף את האמת האלוהית עבור המאמין... הצייר מזמין את הצופה לראות את דמות חזיונו, האמת הפיקטיבית שלו... רחוק מגילום האמת, הסיפור הוא נקודת מבט ועין הצייר דרכה מביט הצופה בסצנה, מוכיחה שהיא המצאה הנראית דרך עדשות היוצר, המופנות לתוך ממלכה בדיונית של ציור." *

אמנם הטקסט הזה בהקשר לקרוואג'ו שהיה אמן בשירות הכנסיה הקתולית ועבודתו נועדה לשבות את לב הציבור נוצרי, אך התפישה של האמן כמתווך רוחני או רגשי מקבלת בעיני תוקף לאורך השעות הארוכות של התבוננות בדיוקן אדם מצולם ותוך כדי עבודת הציור. בכל ציור דיוקן אני מרגישה שעלי לפצח חידה כלשהי ולהתגבר על איזשהו קשר סבוך שסוגר בפני את האישיות של הדמות ורק אחרי כן אוכל לסיים את ציור הדיוקן באופן שמציג את האישיות של האדם ולא רק את פניו. רק אז מתקבל הפורטרט השלם.

הפיצוח הזה תוך כדי יצירה, הוא גרעין עבודת השמאן שלי.

* Lorenzo Pericolo, Caravaggio and Pictorial Narrative: Dislocating the Istoria in Early Modern Painting (London: H. Miller, 2011), 297-309

רוצים ציור פורטרט של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנת מתנה מרגשת