אפשר לקרוא לזה ניכוס תרבותי
בשבועות האחרונים שוב עלה דיון תקשורתי סביב נושא הקולות הקוראים לאמנים להשתתף בתערוכות. האמן זאב אנגלמאייר פרסם פוסט התנגדות זועם כנגד מוזיאון מורשת בתי המשפט שהזמין מאיירים לאייר בחינם עבור תערוכה לזכר יאנוש קורצ'אק.1 אנגלמאייר, יוצר ופובליציסט, מצליח לעיתים קרובות לעורר עניין ציבורי נרחב באמצעות אמנות מחאה, יצירות פרובוקטיביות ואמירות מילוליות וויזואליות שלא אחת מסבכות אותו בצרות. אך בזכותו נשמע קולם של רבים וכעת קולם של האמנים עצמם. הוא קורא לאמנים להתנגד לשיטה.
אמנים הם הרוח החיה במפרשי החברה. ערים מזמינות אמנים לדור בין כתליהן כדי לחיות את פני העיר, ליפות אותה ולהכניס בה רוח נעורים. אמנים יוצרים אוירה ומושכים תיירות. בתי עסק והיכלים מתקשטים בעבודות אמנות וכמובן הגלריות והמוזיאונים הם שחיים מדבש הכוורות של האמנים.
כל הגופים והארגונים הללו פועלים למטרת, שימו לב להפתעה, רווח כלכלי! האמנות במסדרונותיהם ממצבת אותם בעילית התרבותית וכמובן מביאה קהל משלם. אם כן, מדוע האמנים אינם מקבלים תשלום על הצגת עבודותיהם בהיכלות? היתכן שמנהל האודיטוריום / בניין העיריה / התיאטרון / המוזיאון יזמין אינסטלטור / זגג / עובד ניקיון לטפח את חלליו ללא תשלום? האם המדריך במוזיאון, הגלריסטית, המוכר בחנות המוזיאון, הכרטיסנית, המנהל, האוצרת ושאר העוסקים במלאכה יעבדו ללא שכר?
כל העוסקים בתוך הארגונים הללו מתפרנסים ממלאכתם וביום שלא ישלמו להם יפסיקו לעבוד שם. אך האמנים, היוצרים, חזית הפעילות במוזיאון או תו האיכות של המוסד, אינם זכאים לתשלום. הם מוזמנים להציג את עבודתם ללא כל תמורה. לעיתים קרובות הם גם נדרשים לשאת בהוצאות הובלה, מסגור ועוד, כמובן ללא כל החזר עבור הוצאות על חומרי גלם ליצירתם.
לאחר שנאמר כל זאת ולמי שאינו מצוי בעולם האמנות הישראלי, חובה לציין כי המצב הנ"ל הוא דווקא זה המיטיב עם האמנים לעומת שטח ההפקר המשתולל כבר מספר שנים בין הגלריות. בעבר היו גלריות, בדומה להוצאות לאור, מעסיקות יודעי דבר בתחומם לסנן אמנים ויצירות על מנת להשקיע בהם עריכה, הפקה, פרסום. בסוף התהליך נמכרו היצירות והרווח התחלק בין היוצר לגלריה / הוצאה. הגלגול החדש, המתהווה בעשור האחרון לערך פועל אחרת לגמרי; כעת נדרש כל יוצר לשלם עבור הצגת יצירתו בגלריה והכותבים נדרשים לשלם עבור הפקת ספרם, ללא כל שירותי סינון, עריכה, או השקעה כלשהי, גם לא תמיד נעשה שיווק.2
את נושא הגלריות אני מכירה מקרוב, ישנן גלריות שמציעות משכן קבע בחלליהן תמורת תשלום חודשי, שהוא למעשה שכר דירה עבור העבודה. סכום שיכול במהרה להגיע לשווי העבודה ובקלות גם לעלות עליו. במקרים אחרים, מפרסמות גלריות קול קורא לאמנים סביב נושא מסוים, מקימים כביכול תערוכה למשך שבוע/שבועיים/חודש. כל אמן מקבל שטח קיר קטן (בדרך כלל עד 1 מ"ר) תמורת כמה מאות / אלפי שקלים כדי להופיע בין אמנים רבים אחרים על אותו הקיר לזמן הקצוב. בחישוב מהיר ניתן לזהות את פוטנציאל הרווח היפה עבור יזמי התערוכה. איזה יופי! האמנים משלמים בעצמם. כמובן שעלויות נוספות הן על חשבון האמן, בהן הובלה, עלויות חומרים, לפעמים גם פרסום ומסגור. אותן תערוכות בד"כ מיועדות למכירה ואז גם מתוך אותה מכירה גוזר האוצר/מנהל התערוכה סכום לא מבוטל.
עד כאן הבנו כיצד מרוויחים מאמנות. אנחנו יודעים שכל מי שעוסק באמנות מרוויח מכך: האוצר, הגלריסט, בעל העסק, הפקידים, התולים, הממסגרים, המפרסמים, עובדי הניקיון, המדריכים, עובדי חנות המוזיאון ועובדי הקפיטריה, מבקרי האמנות והעיתונאים, סוחרים ואספנים. כל אלו, ברור מאליו, לא יעבדו דקה ללא תמורה. אבל האמנים הם זן אחר, מהם מצפים להיות יצורים רוחניים, חסרי צרכים ארציים, מנותקים מהבלי העולם ובלתי ממוסחרים. אמן נדרש ליצור ללא כוונת רווח, ללא שאיפות שכר וללא אילוצים קיומיים. מעניין, לא?
בתור יוצרת שכזו בעצמי, אמנות היא חלק ממני כל חיי ולצד זה תמיד התפרנסתי מעבודות שונות ומשונות. כי כידוע אי אפשר לחיות מאמנות... האמנם?
אם כן, אם ניתן למסחר אמנות ולהתפרנס ממנה מדוע על האמנים נגזר להשאר במגדל השן של האנינות והרעב? בתור אישה פריבילגית בעולם פוסט מודרני זכיתי להשכלה מגוונת פוקחת עיניים. כבר לפני שנים רבות התחלתי ליצור אמנות מוזמנת, כזו שעבורה לקוחות מגיעים, מבקשים ומקבלים בדיוק מה שהם רוצים תמורת תשלום הוגן. אפשר לקרוא לזה ניכוס תרבותי. זה החל מאיורי ספרים והמשיך לציורי דיוקן ובהמשך גם הפכתי לעסק עצמאי עם אתר אינטרנט ומערך שיווק שלם, כולל פעילות ברשתות חברתיות ומבצעים מזדמנים. אכן מסחור. אמנית מנכסת לעצמה את תרבות העסקים של עולם האמנות וגורפת לעצמה את רווחי עבודתה. ללא ספק שערוריית ביבים.
בצעדים קטנים ולאורך שנים רבות בניתי קהל לקוחות ומותג של איכות ואמינות. לטעמי נשמע טוב סה"כ. כל חברת רכב/מוצרי חשמל/רהיטים שואפת לתארים הללו. אלא שאני אמנית ובוגרת לימודים במדעי הרוח. כל מי שחי בעולמות הללו, בהם האקדמיה, הרוח והאמנות נחרד מהמסחור בעבודתי. אף אחד מהם לא נחרד מהסכומים שמגלגלים סוחרים ומוזיאונים ומפרנסים גדודים של עובדים מאותה אמנות עצמה. הגבול נמתח לרגליו של האמן/נית. הוא/היא נדרש/ת להשאר מחוץ לשוק האמנות, לרחף בין עננים ולחיות מאבק כוכבים.
המסחור הוא קללה ואמן שחוטא בה מוקע מהמועדון האליטיסטי של שמאי האמנות, האוצרים, הכותבים, החוקרים והגלריות. לא פעם שמעתי הערות בוטות וביקורתיות מדמויות כאלו שמתפרנסות בין אדוות העולם האמנותי, בהם אוצרים, עובדי מוזיאונים וגלריות. האדוות האלגנטיות המוזהבות באור נוצרות סביב אמן/ית ויצירתו/ה, אך הוא/היא נידון/ה לשקוע כאבן במצולות ולעולם לא ליהנות מזיוון המנצנץ. מה דעתכם/ן על זה?
1. אודות האמן זאב אנגלמאייר באתר בצלאל
2. מאמר אודות גביית תשלום מאמנים על השתתפות בתערוכות ראה באתר איגוד האמנים הפלסטיים
ניתן להזמין כאן איורים לכל טקסט או תוכן שיצרתם ואתם רוצים לקדם