כשהעץ מצייר איתי: השפעות המרקם הטבעי של לוח עץ על ציור דיוקן בהזמנה
המונה ליזה, שהלובר מכנה אותה הציור המפורסם בעולם, לא צוירה על בד. לאונרדו דה וינצ'י צייר אותה בצבעי שמן על לוח דק של עץ צפצפה, עץ נפוץ למדי באיטליה ובפירנצה בפרט. עם השנים התקמר הלוח מעט ואף נבקע, כי העץ ממנו הוא עשוי רגיש מאד לשינויי לחות. לפי מוזיאון הלובר יורד הסדק מראש הלוח, חוצה את השיער ונעצר בגובה המצח, כמעט בנס.
העץ אינו משטח אדיש. הוא ממשיך לתפוח ולהתכווץ עם הלחות זמן רב אחרי שהונח המכחול. ציור דיוקן על עץ מתחיל מן ההכרה הזאת. הוא שיחה אמנותית בין פני האדם ובין חומר הגלם. מאמר זה עוקב אחרי השיחה הזאת מדיוקנאות המומיות של מצרים הרומית ועד הסלון המודרני. בדרך הוא עונה על מספר שאלות: מה ההבדל בין ציור על עץ לבין ציור על קנבס, איך משפיע העץ על תחושת החלל, האם ציור על עץ עמיד והאם הוא זקוק למסגרת.
מן הפאיום ועד הרנסנס: דיוקנאות שנולדו על עץ
לפי המכון הקנדי לשימור, נשמרו ציורים מופלאים על עץ מאז העת העתיקה. דיוקנאות פאיום הם דוגמה לכך: על הדיוקנאות הללו, שצוירו במצרים הרומית ושולבו בעטיפות המומיות, נכתב במאמר על מסורות ציור הדיוקן. כאן מעניין דווקא העץ שמתחת לצבע. במוזיאון המטרופוליטן שמורה מומיה מפאיום ובה משובץ דיוקן של נער, באנקאוסטיקה על עץ תרזה, מסוף המאה הראשונה לספירה.
העץ עצמו מפתיע. בפרק שפרסם מוזיאון גטי ב-2020 מספרת קרוליין קרטרייט על הפתעה מראשית המחקר שלה, ב-1996: רוב דיוקנאות המומיות נעשו מעץ תרזה. התרזה אינה צומחת במצרים בטבע ומעולם לא צמחה בה. נכון למאי 2018 היו 79.4 אחוזים מן הלוחות המצוירים שזוהו מעצים אירופיים מיובאים. בראשם עמדה התרזה, ב-69.4 אחוזים. לפי קרטרייט, העץ אחיד הסיבים היה מתאים במיוחד ללוחות דקים וקלים. אותם כופפו כך שיישבו צמודים לעטיפה שמעל פני המומיה. כבר אז השפיע העץ על צורת הדיוקן.
גם באירופה, במשך מאות שנים ציירו על עץ. לפי הגלריה הלאומית בלונדון, רוב הציורים ששרדו מן המאה השלוש-עשרה ועד ראשית המאה השש-עשרה צוירו על לוחות עץ. בלוחות איטלקיים נפוצה הצפצפה ובצפון אירופה האלון. לפי המכון הקנדי ציירו בספרד בעיקר על אורן. בדרך כלל לא נשאר העץ חשוף. לפני הציור מרחו עליו ג'סו - המילה האיטלקית לגבס, בכמה שכבות: תחילה גסות ואחר כך עדינות. את הג'סו גירדו ושייפו עד שנעשה חלק לגמרי. המטרה הייתה משטח חלק לצבע. העץ נעלם מתחת לשכבה הלבנה.
לפי המכון הקנדי, במאה החמש-עשרה החלו להשתמש בצפון אירופה בבד כמשטח לציורי שמן. בהדרגה דחק הבד את העץ. הוא אפשר ציורים גדולים וקלים שאפשר לגלגל ולהעביר ממקום למקום, בניגוד לציורים גדולים על עץ. הגלריה הלאומית מוסיפה שלוחות העץ כבדים יותר ולכן קשים יותר לנשיאה.
הנשיקה של מונק: כשסיבי העץ נעשו לתמונה
כעבור מאות שנים בחר אמן אחר לחשוף את מה שהסתיר הג'סו. ב-1902 השלים הצייר הנורווגי אדוארד מונק את "הנשיקה IV", חיתוך עץ על נייר יפני. לפי מוזיאון ויקטוריה ואלברט, קווי המתאר של הזוג המחובק הם שולי גלופה אחת. את הגלופה הזאת הדפיס מונק על רקע מגלופה נוספת, קרש לא מעובד. דוגמת הסיבים של הקרש יוצרת את העיטור. מונק יצר ארבע גרסאות של חיתוך העץ הזה. בכל אחת מהן שיחק במרקמים אחרים ברקע. העץ לא הוסתר. הוא נעשה לחלק מן התמונה.
גם בציורי דיוקן על עץ שיוצרת בהזמנה היא-לי סופר, הציירת של You Are Art, אין העץ רק משטח עבודה. הוא שותף פעיל ליצירה, שמכתיב את כיוון המכחול, את רמת הפירוט ואת האווירה הכללית. בין הציורים שבמאמר הזה יש, למשל, דיוקן זוגי שנועד למתנת חתונה ונעשה באקריליק על לוח או.אס.בי. לפי מדריך העץ של שירות היערות האמריקאי, OSB הוא לוח מהונדס משבבי עץ דקים שהודבקו בשרף עמיד במים. משתמשים בו רבות לחיפוי גגות, קירות ורצפות בבנייה. חומר בנייה נעשה כאן משטח למתנת חתונה. עוד מוצגים במאמר רישום בגוף מלא בעפרונות על עץ ודיוקן קבוצתי לעובדי חברה, בפחם, בעפרונות פסטל ובגירי פסטל על לוח עץ ליבנה.
ציור על עץ או על קנבס: מה ההבדל?
כהגדרת הגלריה הלאומית בלונדון, קנבס הוא בד חזק ולא מולבן, לרוב מקנבוס או מפשתן, שמקובע על מסגרת עץ. בדרך כלל מכינים אותו בשכבת יסוד לפני הציור. לפי המכון הקנדי לשימור חייבים למתוח אותו על המסגרת כדי לשמור על המתח שלו. כך עשויים גם דיוקנאות השמן של היא-לי: בד הקנבס נמתח על מסגרת עץ. עליו נבנה הציור בשכבות של צבע שמן.
העץ מציע משהו אחר. הוא לוח ולא אריג מתוח. בעבר הייתה בכך סגולה מעשית: לפי המכון הקנדי, טמפרת הביצה קשורה בדרך כלל ללוחות עץ. היא שבירה כשהיא יבשה. משטח שאינו קשיח היה גורם לצבע להיסדק. בציור דיוקן על עץ בהזמנה מתווסף לכך המרקם: הוא דורש סגנון ציור אחר, שמוליד תוצאה חזותית אחרת. ההבדל אינו רק בחומר שמתחת לצבע. הוא ניכר בתוצאה.
איך מצליח ציור על עץ לחמם חלל מודרני?
ב-2006 פרסמו חוקרים מן הפקולטה לייעור של אוניברסיטת קולומביה הבריטית מחקר על התגובה לעץ בחללי פנים. השתתפו בו 119 משיבים מאזור ונקובר. בין המילים שעלו שוב ושוב בתיאור חדרים עם עץ היו "חם", "נוח", "מרגיע", "טבעי" ו"מזמין". ארבעים מן המשתתפים רואיינו אודות תמונה של סלון מודרני. התגובה הראשונה השכיחה הייתה "קר". השנייה בשכיחותה הייתה "מודרני". מבין שלושת הסלונים שבראיונות, האהוב ביותר בפער גדול היה הסלון הכפרי.
מחקר מבית הספר לעיצוב של הרווארד, שפורסם ב-2024 בכתב העת Building and Environment, בדק חום במובן המילולי. החוקרים בחנו שני משרדים במציאות מדומה, אחד מעוצב בעץ ואחד בבטון. המשתתפים, 38 במספר, העריכו אחר כך את הטמפרטורה בחדר. חדר העץ נתפס חם יותר מחדר הבטון.
במחקר מבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת לבאל בקוויבק, שפורסם ב-2019, נשאלו 80 משתתפים אם הם אוהבים נוכחות של עץ בחלל. כולם ענו בחיוב. חלקם קשרו את העץ בזיכרונות ילדות, מוגנות ובית.
יש גם סייג. ב-2017 פורסם ב-Journal of Wood Science מאמר שסיכם את המחקר על ההשפעות הפיזיולוגיות של העץ על האדם. לפי המאמר, הנתונים בתחום מועטים ביותר, אף כי הצטברו במהירות בחמש-עשרה השנים שקדמו לו. אחד הניסויים שהוא מתאר, ניסוי קטן בהשתתפות ארבעה-עשר סטודנטים, השווה לוחות קיר מעץ ברוש יפני ללוחות פלדה לבנים. בקבוצה כולה לא נמצא הבדל מובהק. אבל לחץ הדם הסיסטולי ירד אצל מי שאהבו את לוחות העץ. אצל מי שלא אהבו אותם הוא לא השתנה.
אפשר לראות בכך רמז: לא העץ לבדו פועל, אלא היחס אליו. ציור דיוקן על עץ מוסיף לחומר את מה שלוח קיר אינו נושא, את פניהם של האנשים האהובים. הוא יכול לחמם חלל מודרני ולהשתלב בבית כפרי או אקלקטי. אפשר להזמין ציור שמותאם לחדר מסוים בבית בגודל, בצבעים ובנושא. אפשר גם להתייעץ עם הציירת על הטכניקה ועל הקומפוזיציה. על הקשר שבין הדיוקן לקיר נכתב בהרחבה במאמר על ציור דיוקן בעיצוב פנים. המאמר על תורת הצבעים עוסק בשפה הרגשית של הצבע.
האם ציור על עץ עמיד והאם הוא צריך מסגרת?
לפי המכון הקנדי לשימור, עץ יכול להיות משטח מצוין לציור. אבל הוא חומר היגרוסקופי: הוא תופח ומתכווץ לרוחב הסיבים כשהוא קולט לחות ומאבד אותה. בציורי לוח שהוכנו בג'סו הדבר ניכר לעין. כשתופח העץ, נסדקות שכבות הג'סו והצבע שמעליו לאורך הסיבים. כך נוצרת דוגמת הסדקים האופיינית לרוב ציורי הלוח: סדקים דקים שפונים כולם לאותו כיוון. גם אחרי שהונח המכחול ממשיכים הסיבים להכתיב כיוון.
גם הבד אינו חסין. לפי אותו מכון, הוא קולט לחות ומאבד אותה, נמתח בלחות גבוהה ומתרפה בהדרגה בלחות נמוכה. המכון מוסיף המלצה מעשית לציורים בכלל: לא להציג אותם ליד יחידות חימום וקירור או על קיר חיצוני שהבידוד שלו לקוי, שם יוצר האוויר החם או הקר קיצוניות בלחות. כדאי גם להרחיק אותם משמש ישירה. גם המונה ליזה נשמרת היום, לפי הלובר, בתיבת זכוכית שבה מבוקרות הטמפרטורה והלחות.
אשר למסגרת, לציור על עץ מראה שאינו זקוק לה. המסגרת היא בחירה של מי שמזמין ובאחריותו. את השיקולים בבחירת מסגרת מפרט המאמר על מסגרת לציור דיוקן.
שאלות נפוצות על ציור דיוקן על עץ
על מה מצוירת המונה ליזה? על לוח עץ ולא על בד. לפי הלובר צייר אותה לאונרדו דה וינצ'י בצבעי שמן על לוח דק של עץ צפצפה.
מה ההבדל בין ציור על עץ לציור על קנבס? קנבס הוא בד חזק שנמתח על מסגרת עץ ומוכן בדרך כלל בשכבת יסוד. עץ הוא לוח בעל סיבים, שתופח ומתכווץ עם הלחות. המרקם שלו דורש סגנון ציור אחר. לכן גם התוצאה החזותית שונה.
האם אפשר להזמין ציור דיוקן על עץ לפי תמונה? כן. ציור בהזמנה לפי תמונה יכול להיעשות על נייר, על קנבס או על עץ. אפשר להזמין דיוקן גם בשיטה יצירתית ומיוחדת. עוד על כך במאמר על ציור דיוקן לפי תמונה.
באילו טכניקות מציירים דיוקן על עץ? הדיוקן מפאיום שבמטרופוליטן נעשה באנקאוסטיקה. טמפרת הביצה קשורה, לפי המכון הקנדי, בדרך כלל ללוחות עץ. את המונה ליזה צייר לאונרדו בשמן. בין הדיוקנאות על עץ שבמאמר הזה יש עבודות באקריליק, צבע על בסיס מים שהמראה שלו דומה לשמן. יש גם עבודות בעפרונות, בפחם ובפסטל.
האם ציור על עץ צריך מסגרת? לא בהכרח. לציור על עץ מראה שאינו זקוק למסגרת. המסגור הוא בחירה של מי שמזמין ובאחריותו.
איפה כדאי לתלות ציור על עץ? הרחק ממקורות חום וקור. המכון הקנדי לשימור ממליץ שלא להציג ציורים בשמש ישירה, על קיר חיצוני שהבידוד שלו לקוי או ליד יחידות חימום וקירור.
הפנים והסיבים
ציור דיוקן על עץ אינו מבקש מן העץ להיעלם מתחת לשכבה לבנה. הוא מזמין אותו להשתתף: בכיוון המכחול, ברמת הפירוט ובאווירה. התוצאה היא דיוקן שנושא את פני האדם ואת האופי של החומר כאחד. בגלריית המאמר מוצגים ציורים על עץ באקריליק, בעפרונות ובפחם עם פסטל. את הדיוקנאות הללו, לצד דיוקנאות בטכניקות אחרות, אפשר לראות גם בגלריית ציורי הדיוקן בשמן ובגלריית הרישומים.








