ציור דיוקן לנופלי חרבות ברזל ולאזרחים שנרצחו: הדיוקן שמשיב את הפנים
ציירתי ארבעה לוחמים העומדים בשדה של פרחים אדומים, גבם אל הצופה, מול אופק שמתמלא עשן. את פניהם אי אפשר לראות בציור, מפני ששירתו ביחידות מסווגות. דווקא מה שחסר שם אומר את הדבר שאני מבקשת לכתוב עליו כאן. ציור דיוקן הוא המקום שבו אדם נמסר דרך פניו. כשהפנים חסרות נשארת דמות. כשהן נמסרות נשאר אדם.
המלחמה שטרם הסתיימה
בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר 2023, פרצו כאלפיים מחבלי חמאס את גדר הגבול והסתננו לישראל ביבשה, בים ובאוויר. הם נעו אל יישובי הדרום ואל מסיבת הנובה שהתקיימה סמוך לקיבוץ רעים. ברחבי האזור הם רצחו אנשים ומשפחות שלמות בבתיהם ובמקומות שאליהם ניסו להימלט. יותר מ-1,200 נרצחים זוהו. 251 גברים, נשים וילדים נלקחו בשבי לעזה.
ישראל יצאה למלחמת חרבות ברזל. ב-27 באוקטובר 2023 החל התמרון הקרקעי ברצועה. יום אחד אחרי הטבח פתח חיזבאללה בירי מצפון על יישובי הגליל. בספטמבר 2024 נפתח מול לבנון מבצע "חיצי הצפון", שבמהלכו חוסל חסן נסראללה. הפסקת האש עם לבנון נחתמה ב-26 בנובמבר 2024. מתימן שיגרו החות'ים טילים ורחפנים. איראן תקפה את ישראל ישירות פעמיים. באפריל 2024 שוגרו כ-120 טילים בליסטיים וכ-170 רחפנים חמושים. באוקטובר 2024 שוגרו כ-200 טילים בליסטיים. ביוני 2025 יצאה ישראל למבצע "עם כלביא" נגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-28 בפברואר 2026 נפתח מבצע "שאגת הארי", בשיתוף צבאה של ארצות הברית. בכל אחת מן הזירות הללו נפלו אנשים. בכל אחת מהן נוספו שמות.
בעזה נחתמה הפסקת אש באוקטובר 2025. מאז פועל צה"ל לאורך הקו הצהוב. בינואר 2026 הושב האחרון מבין החטופים. כולם שבו ארצה. בדרום לבנון פועל צה"ל באזור הביטחון. בשעה שהדברים הללו נכתבים, המלחמה לא הסתיימה. המאמר הזה נולד בתוכה.
הכאב שאין לו שיעור והבקשה העולה ממנו
מאז השבעה באוקטובר נושאות משפחות רבות בישראל אובדן שהשפה מתקשה להכיל. הורים שליוו ילד אל הגיוס וקיבלו בשורה בפתח הדלת. אחים שנותרו לבדם במקום שהיו בו שניים. ילדים הגדלים אל תוך שם שמתלווה אליו הזיכרון. הכאב הזה פרטי עד הסוף. הוא גם לאומי. האדם שנגדע היה שייך לביתו ונעשה שייך לכולנו.
מתוך הכאב עולה בקשה פשוטה וגדולה: שהפנים יישארו. לא תצלום בטלפון הנבלע בין אלפי תצלומים אחרים, אלא דמות התלויה על קיר בבית. דמות שאפשר לעמוד מולה. דמות שממנה יכירו הנכדים שטרם נולדו את מי שלא יפגשו. זו בקשה שבני אדם נושאים כבר אלפי שנים. לאורך ההיסטוריה ניתנה לה אותה תשובה בדיוק: ציור דיוקן.
כשהפנים הן ההתנגדות למחיקה
במוזיאון לאמנות השואה שביד ושם הוצגה תערוכה בשם דיוקן אחרון. הוצגו בה קרוב למאתיים דיוקנאות פרי יצירתם של עשרים ואחד אמנים שפעלו להנצחת חבריהם בגטאות ובמחנות. יד ושם מתאר כיצד הצליחו האמנים, בכמה קווי עיפרון או פחם על נייר, להפיח רוח חיים בדמויות של אנשים שהיו על סף כיליון. הם החזירו לאדם את תווי פניו ואת צלם האנוש שלו, אותם ניסו הנאצים למחוק. המוזיאון מבהיר שאין מדובר באירוע נקודתי או אקראי אלא בתופעה הנשנית במקומות רבים.
הדבר שעולה מן התערוכה כולה, בלשונו של המוזיאון, הוא מאבק חתרני ועיקש נגד שלילת הזהות האינדיווידואלית. האמנים הנציחו את אחיהם כפי שראו אותם. את עצמם הנציחו כפי שרצו שייזכרו לדורות הבאים: לא כקרבנות אלא כבני אדם. כל ציור דיוקן מגולל שלושה סיפורים. סיפור האמן, סיפור האדם המצויר בו וסיפור היצירה. בשולי התערוכה מצטט יד ושם את הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס, ששרד את השואה כחייל צרפתי בשבי הגרמני. לווינס כותב על "הפנים של האחר, ללא סיוע, ללא ביטחון, החשופות בחולשתן ובכיליונן למבטי". אלו, בלשונו, גם הפנים שמצוות עלינו: לא תרצח.
אלפיים שנה של אותה תשובה
יד ושם עצמו מעמיד את הדיוקנאות הללו בשורה אחת עם יצירות מפומפיי ומאל-פאיום. דיוקנאות אל-פאיום הם דיוקנאות קבורה מן התקופה הרומית שנתגלו במצרים. בשניהם, כותב המוזיאון, אנו פוגשים ציורי פנים שניצלו מהרס ומתלאות ההיסטוריה. במוזיאון המטרופוליטן שמור אחד מהם, דיוקנו של נער בשם אאוטיכס, מן המאה השנייה לספירה. כשאדם מת, מסביר המוזיאון, הונח לוח הדיוקן על פני המומיה. חלק מן העטיפות החיצוניות החזיק אותו במקומו. הנער מביט אל הצופה במבט רגוע. הדמות דמוית-חיים במידה יוצאת דופן. כתובת יוונית מתחת לצווארון מוסרת את שמו. לפני כאלפיים שנה כבר הבינו שהדרך להחזיק אדם שאיננו עוברת דרך פניו.
מדינות הגיעו לאותה מסקנה בדרכן שלהן. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה הזמינה ממשלת בריטניה קבוצת ציורים שתשמש אנדרטה למתים. את הציור המרכזי הזמינו אצל ג'ון סינגר סרג'נט, שהיה אחד מגדולי ציירי הדיוקן של החברה הגבוהה בזמנו. הציורים נועדו לאולם זיכרון שייבנה במיוחד בשבילם. האולם לא קם. הזמן והכסף אזלו. האוסף עבר לידי המוזיאון הקיסרי למלחמה, המחזיק בו עד היום. כשהוצג הציור המרכזי לציבור במאי 1919 היו מי שחשו ברע למראהו.
לא רק למי שנפל
לא כל מי שיוצא למלחמה נופל בה. לא כל דיוקן מלחמה הוא דיוקנו של מת. במלחמת העולם הראשונה הקים המנתח הרולד גיליס בבית החולים קווין מרי בסידקאפ מרכז לשחזור פנים. תיקי המטופלים נוגעים ליותר מ-2,500 חיילים שעברו שם ניתוחים. הצוות שהקים גיליס כלל מנתחים, אחיות ואמנים. מתוך מודעות לסטיגמה החברתית שדבקה בפגיעת פנים, ביקש להשיב את הפצוע לדמותו שלפני הפציעה. הוא קרא לעתים לאמנים שיציירו דיוקנאות צבע של הפצועים ויעשו יציקות של פניהם. ביניהם היה הנרי טונקס, שהוכשר ככירורג לפני שנעשה צייר. דיוקנאות הפסטל שלו שמורים עד היום באוסף המוזיאון ההנטריאני.
ראוי לומר זאת במפורש למי שחזר מן המלחמה הזאת פצוע בגוף או בנפש. דיוקן איננו שמור למתים. לוחם ששב מן הקרב. אדם שיצא מן השבי. מפונה ששב אל ביתו שרוף. אזרח ששרד את מתקפת השבעה באוקטובר. לכל אחד מאלו פנים שעברו דבר שאין לו מילים. ציור דיוקן עבודת יד היא אחת הדרכים לומר שהוא כאן, שהוא נראה, שאיננו נשכח.
הגל שהחל בחרבות ברזל
במלחמה הזאת חזרה בישראל אותה תנועה שתיאר יד ושם: אנשים היודעים לצייר התחילו לצייר פנים. מאיירים ואמנים רבים החלו להציע למשפחות הנצחה אישית בהתנדבות. ליה ניידיץ' יצרה את פרויקט ההנצחה המאויר "והחיים עוד ישובו לפרוח". בפרויקט הזה היא מאיירת לפי בקשה את דיוקנאות החללים ומשלבת בהם פרחים מיובשים. על העבודה אמרה: "כשאיירתי אותם קו אחר קו, הרגשתי כאילו אני ממש נוגעת בהם, מלטפת את פניהם ומחבקת אותם".
בבצלאל קם פרויקט ושמו דיוקן לזכרם/ן, להנצחת הנופלים והנופלות במלחמת חרבות ברזל. סטודנטים וסטודנטיות מן האקדמיה איגדו צוות של למעלה מעשרים מאיירות ומאיירים מקצועיים. הצוות הכין דיוקנאות אישיים לפי בקשות מן המשפחות השכולות. קרן פרגו מקיבוץ מעיין צבי ציירה את רס"ן אברהם חובלאשוילי שנפל בקרב. לאחר מכן הזמינה נשים לרקום עמה על פורטרטים שהכינה. איתי מרדכי, המצייר בעיפרון דיגיטלי, מבקש לדעת מי היה האדם וכיצד נפל, כדי לבנות את הדיוקן בראשו לפני תחילת העבודה.
דרכי ההנצחה האחרות נוגעות באותו מקום עצמו. תערוכת הצילומים "חיבוק אחרון" של יפעת פאר הוצגה ברחבת המוסדות הלאומיים בירושלים. היא התבוננה באובדן דרך עיניהם של הורים שכולים. בכל צילום אוחז ההורה בתמונת ילדו. בתערוכת האיור "גיבורים כחול לבן" הוקדש חדר ליצירותיהם של אמנים שנרצחו בשבעה באוקטובר או נהרגו במלחמה.
למה ציור הנצחה הוא דבר אחר
בגלריות שלי מוצגים לא מעט ציורי הנצחה. דיוקן של סבתא שהלכה לעולמה בשיבה טובה. פורטרט של אב. דיוקן של כלבה אהובה שהייתה בת בית שנים ארוכות. ציור הנצחה כזה נשען על חיים שהושלמו. הדיוקן בא לסכם אותם: הפנים שהזמן חרש בהן, המבט שראה נכדים, הידיים שעשו רבות. ההזמנה באה מתוך הכרת תודה. גם כשהאובדן צורב, יש בו סדר שהנפש יודעת לקרוא. הזקנה באה אחרי הבגרות. הפרידה באה בסופם של חיים.
ציור דיוקן ללוחם שנפל בחרבות ברזל או לאזרח שנרצח בשבעה באוקטובר איננו אותו דבר. בעיניי אסור אפילו לקרוא לו באותו שם. שלושה הבדלים עומדים ביניהם. כל אחד מהם משנה את הציור עצמו.
הראשון, שאין מה לסכם. אין כאן חיים שהושלמו אלא חיים שנגדעו באמצע המשפט. הדיוקן אינו סיכום של דבר. הוא עומד כנגד הקטיעה ואומר: כאן היה אדם, כך נראה, כך הביט, כך חייך בצילום של אותו ערב.
השני, שהבחירה בתצלום נעשית מן המעט. משפחה שמזמינה דיוקן של סב בוחרת מתוך אלבום של שמונים שנה. משפחה שאיבדה בן בגיל עשרים בוחרת מן המעט שבידה. לעתים צריך לחבר כמה תצלומים לכדי ציור אחד, או לבנות דמות מחומר שאין בו די. העבודה נעשית אחרת.
השלישי, שהנופל שייך גם לציבור. שמו נקרא בטקס, נחרת באנדרטה, מופיע ברשימה ארוכה. זו זכות גדולה והיא מגיעה לו. יש בה גם דבר כואב: האדם נעשה שם בתוך רשימה. ציור התלוי בסלון של המשפחה עושה בדיוק את ההפך. הוא מחזיר אותו מן הרשימה אל הבית, מן השם הפרטי אל הפנים, מן הגבורה הלאומית אל הילד שישב פעם ליד אותו שולחן.
איך נעשית אצלי העבודה הזאת
אני מציירת דיוקנאות בהזמנה אישית מאז 2005. יש לי תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת חיפה. על ציורי רבנים וצדיקים כתבתי בעבר שכל פרויקט מאפשר לי ללמוד עוד משהו על בני אדם. עבודה מן הסוג הזה מחדדת בי את הרגישות ואת ההזדהות עם הסיפור האנושי. אני מוצאת את עצמי מתחברת מחדש אל רגשותיהם של המזמינים. בדיוקן של נופל או של נרצח הדברים הללו נכונים שבעתיים.
העבודה נעשית לפי תצלום שתשלחו אליי באימייל, בווטסאפ או בדואר. מומלץ לבחור תמונה ברזולוציה גבוהה, מפני שבדיוקן הפרטים הקטנים הם העיקר. קובץ שעבר בווטסאפ מאבד מאיכותו. אם אין צילום יחיד שמספיק, אפשר לחבר כמה תמונות לציור אחד, גם כאלו שהדמויות שבהן לא צולמו יחד מעולם. בציור שמן על בד אני עובדת בטכניקה אירופית מסורתית של שכבות צבע, המעניקה לדיוקן עומק וגימור הנשמרים לאורך שנים. בזמן העבודה אוכל לשלוח לכם צילומי שלבים. בסיום אני שולחת צילום של הדיוקן ואפשר לבקש התאמות.
ציור דיוקן עבודת יד אינו משיב את מי שאיננו. הוא גם איננו מרפא. הוא כן מעמיד בבית פנים שאפשר להביט בהן, לדבר אליהן, להראות אותן לאורח שלא הספיק להכיר. במסורות הדיוקן שבדקתי, מאירופה ועד מזרח אסיה, חוזרת אותה פעולה עצמה: אדם מצייר אדם כדי שלא ייעלם.
בציור שפתחתי בו אין פנים. בדיוקן של נופל הפנים הן כל העניין. אם תבקשו ממני לצייר את יקירכם, אגש לכך בכל הכבוד ובכל הרגש שהעניין מחייב.