בלוג אמנות - סיפורי פורטרטים ומאמרי דעה

מסורות ציור הדיוקן באירופה, באפריקה ובמזרח אסיה: מה הופך דימוי לאדם מסוים

אני מציירת דיוקנאות בהזמנה אישית. לפני כל ציור חוזרת אותה שאלה. היא קדומה בהרבה ממני: מה בדימוי מצויר עושה אותו לאדם מסוים ולא לאדם אחר? התשובה המובנת מאליה היא הפנים. כשבדקתי כיצד ענו על השאלה הזאת מסורות אחרות, מצאתי שהפנים הן תשובה אחת מכמה. התשובה הזאת צעירה יותר משחשבתי, אפילו באירופה.

המאמר הזה מעמיד זו מול זו שלוש מסורות ציור הדיוקן: את הדיוקן המצויר באירופה, את פיסול הדמות במערב אפריקה ובמרכזה ואת דיוקן האבות והזן במזרח אסיה. כל טענה כאן נשענת על רשומה של מוזיאון ספציפי. לצד כל אחת מהן יש קישור שבו אפשר לראות את היצירה. ההיסטוריה האירופית של הדיוקן כתובה אצלי בנפרד, בעמוד דיוקנאות ופורטרטים מפורסמים בעולם. הפרק האירופי כאן קצר מן הטעם הזה.

מה שואלים את הדיוקן?

לפני שמשווים כדאי להניח את השאלה במדויק. דיוקן מבקש לקשור דימוי לאדם. את הקשר הזה אפשר להניח בכמה מקומות שונים: בפנים, בלבוש, בתפקיד, בסמל, בכתובת, במקום שבו עומד הדימוי. ההבדל בין המסורות אינו בשאלה אם ביקשו לזהות אדם. כולן ביקשו. ההבדל הוא במה הפקידו את הזיהוי.

אירופה: הפנים מול החתימה שעל המסגרת

מוזיאון המטרופוליטן מגדיר את סימן ההיכר של הדיוקן האירופי כתחושת ממשות, כוונה נראית לתאר את מראהו הייחודי של אדם מסוים. בניסוח הזה יש שני סייגים זהירים — "תחושה" ו"כוונה נראית". אני מעתיקה אותם לכאן בכוונה. אין הם מבטיחים שהציור מתעד נאמנה את מראה האדם.

המטרופוליטן מוסיף דבר שהפתיע אותי. אחרי מאות שנים שבהן הייתה ההצגה הגנרית הנורמה, החל הדמיון האישי בדיוקן לשוב ולהופיע באירופה במאה ה-15. לא להופיע. לשוב ולהופיע. אירופה ציירה דורות שלמים בלי דמיון אישי וחזרה אליו. לחזרה הזאת אנחנו קוראים היום "דיוקן". הפנים בזווית שלושת-הרבעים, המאפשרת מפגש גדול יותר בין המצויר לצופה, היו מועדפות מאוד באותן שנים.

ב"דיוקן גבר (דיוקן עצמי?)" של יאן ואן אייק, שבגלריה הלאומית בלונדון, אפשר לראות את ההיגיון כולו בחפץ אחד. על המסגרת חרותה כתובת בלטינית מקוצרת: "יאן ואן אייק עשה אותי ב-21 באוקטובר 1433". שם המצויר אינו מופיע שם, כנהוג בדיוקנאותיו. במקומו מופיעה סיסמת הצייר, Als Ich Can, באותיות יווניות גדולות. שימו לב מה נרשם ומה נשמט: הצייר חתום, התאריך רשום, האדם אנונימי. הגלריה כותבת שהאיש הוא כמעט בוודאות ואן אייק עצמו. לא שרדו דיוקנאות אחרים שלו שיאששו זאת. גם כאן, במקום שבו אנחנו מצפים לוודאות, אין ודאות.

כשהשם כן חשוב, הוא נכנס בדרך אחרת. את השגרירים של הנס הולביין הצעיר, מ-1533, הזמין ז'אן דה דנטוויל עצמו. דיוקנה של אופיין קופיט הוזמן לרגל נישואיה, מצייר הדיוקנאות המוביל של אמסטרדם, רמברנדט ואן ריין. הזיהוי יושב במסמכים, בהזמנה, בהיסטוריה המשפחתית. הציור נושא את הפנים. על ההבחנה הזאת נשען גם הפרק האחרון של המאמר.

מערב אפריקה ומרכזה: שלוש תשובות, לא אחת

כאן נדרשת זהירות שאינה טכנית. יבשת אינה מסורת. שלושת המקרים שלהלן עונים שלוש תשובות שונות. לכן אציג כל אחד מהם בנפרד.

אִילֶה-אִיפֶה שבניגריה: פנים מפורטות, זהות שאינה ידועה

בין המאה ה-13 למאה ה-15 בקירוב הייתה אילה-איפה מרכז אמנותי פורח. ראש הפליז שבמוזיאון הבריטי יצוק בשיטת השעווה האבודה, קטן מעט מגודל טבעי ועשוי בסגנון נטורליסטי. על פניו חרותים קווים אנכיים. המוזיאון מתארך אותו למאה ה-14 או לראשית ה-15, בסייג "כנראה". הראש התגלה במקרה ב-1938 בחצר ווּנמוֹנִיגֶ'ה, בשעת עבודות בנייה. איתו נמצאו שישה-עשר ראשי פליז ונחושת נוספים.

מי מוצג בראש הזה? המוזיאון כותב שהזיהוי והתפקיד נותרו בלתי ודאיים. כיסוי הראש העשוי חרוזים, שאולי מייצג כתר, מרמז על קשר לאוֹני, שליט של אילה-איפה. המטרופוליטן מתאר את הסגנון לחלופין כנטורליסטי, כדמוי-דיוקן וכהומניסטי. באותה נשימה הוא אומר שדמויות המלוכה שביצירות הללו עברו אידיאליזציה. הקווים האנכיים מופיעים על רבים מן הפסלים. ייתכן שהם מייצגים דפוסים של צלקות טקסיות. הסגנון הנטורליסטי פותח תחילה בחרס ואחר כך במתכת.

ממלכת בנין שבניגריה: ההנצחה מסמנת תפקיד

החובה הראשונה המוטלת על מלך חדש בממלכת בנין, בעת העברת השלטון, היא להנציח את אביו בדיוקן יצוק שמונח על מזבח בארמון. ראש ההנצחה שבמוזיאון קליבלנד מתוארך לאמצע המאה ה-16 או לראשית ה-17, בסייג "ייתכן". הוא מיוחס לחברי גילדת יוצקי הפליז המלכותיים. המוזיאון כותב עליו משפט שמחזיק שני דברים בבת אחת: הראש מייצג אדם מסוים, בעוד תווי פניו והבעתו השלווה עברו אידיאליזציה.

המטרופוליטן אומר זאת חזק יותר: בסוגה הזאת, כותב המוזיאון, הסגנון מסוגנן מאד ואין הצגה של תווי פנים הניתנים לזיהוי. המלך שמת מוצג בשיא כוחו. כיצד יודעים מי מוצג? לפי הכתר. ראשי אמהות המלכים נבדלים מראשי המלכים בחודי כתר חרוזי האלמוג, הפונים קדימה. גם על לוחות הארמון כותב המטרופוליטן שיוצריהם עסקו במסירת היררכיה ומעמד הרבה יותר מאשר בלכידת תווי פנים אישיים.

הכללה אחת נחסמת כאן מיד: ראשי הפליז של המחצית הראשונה של המאה ה-16 נבדלים דווקא בנטורליזם שלהם. גם במקום שבו הזיהוי נעשה בכתר, הפנים אינן נזנחות.

בני קוּבָּה שבקונגו: הסמל שלפני הדמות

הדוגמה החדה ביותר באה מפסלי הנְדוֹפּ. סביב שנת 1700 הנהיג המלך מישֶׁה מישְׁיָאנְג אַמְבּוּל סוגה של פיסול דיוקן בעץ. בפסלים האלו נמסרת זהותו של כל שליט דרך סמל המוצג לפניו — האִיבּוֹל שלו, סמל אישי שנחשף ברגע הכתרתו. האיבול של שיאם אמבול אנגונג הוא לוח המשחק לֶלֶה, משחק אסטרטגיה. עם הכתרתו הכריז הנְיִים החדש על שם תהילה, על דגם גאומטרי ועל סמל חתימה. שלושת אלו נעשו סימני ההיכר של מלכותו.

המטרופוליטן מכנה את התוצאה פרדוקס, במילה הזאת ממש: הסוגה נועדה להוציא אל האור את מהותו של אדם מסוים, בעודה מטשטשת בכוונה הבדלים בתווי הפנים, מתוך היצמדות לאוצר צורות מקובל. הטשטוש הוא בחירה, לא מגבלה של הגלף. באותו מקום מסביר המוזיאון מדוע. דמויות שליטים שגולפו בתוך מסורת סגנונית אחת נטו להיראות דומות מאוד זו לזו. לכן נעשה שימוש בסמלים אישיים הייחודיים לכל אחד.

הנדופ שבמוזיאון ברוקלין מתוארך לשנים 1760 עד 1780 בקירוב. הוא עשוי עץ, פיגמנט וסיבים. גובהו כחמישים סנטימטרים. המוזיאון קושר אותו לשלושה נְיִים שונים. הוא רואה בכך עדות עד כמה העריכו בני קובה אחידות בפסלים הללו. אפילו הסמל, אם כן, אינו פותר את הזיהוי בכל מקרה.

דבר אחד אינו מוסכם על המוזיאונים. אני כותבת זאת במפורש: המוזיאון המלכותי לאפריקה המרכזית כותב שהפסלים נעשו לאחר מותו של השליט שהם מייצגים. המטרופוליטן כותב שהפסל שימש את השליט בחייו כבן דמותו הרוחני. שני המוזיאונים אינם אומרים את אותו דבר. אין בכוחי להכריע ביניהם.

מזרח אסיה: החפץ שנשאר אחרי האדם

דיוקן האבות הסיני

במוזיאון ישראל בירושלים תלוי דיוקן אבות סיני מסוף המאה ה-19, מימי שושלת צ'ינג. מצוירים בו, בצבעים על נייר, פקיד ממשפחת לין ואשתו. מידותיו 222 על 78 סנטימטרים. המונח העברי שהמוזיאון נוקט, "דיוקן אבות", הוא המונח שאני נוקטת כאן.

הסמית'סוניאן מתאר את הסוגה כך. דיוקן אבות מוצג כמגילה תלויה ומראה את הגוף כולו. הפנים מצוירים במדויק ככל האפשר. לצידם, כמעט באותה מידה של חשיבות, מתואר הלבוש בפירוט, מפני שהוא מעיד על מעמדו של האדם ומביא כבוד למשפחה. התנוחה החזיתית המוקפדת, הידיים המכוסות וקנה המידה הכמעט טבעי אופייניים לדיוקנאות האלו. תגים מרובעים על חזה גלימת החצר מציינים את דרגת האדם כפקיד. נשים ענדו את אותו תג. מגילות מסוג זה נתלו מעל מזבח הבית לפולחן בחגיגות השנה החדשה.

כאן מגיע הפרט שהפך לי את התמונה. תחושת ריאליזם חיונית בציור הפנים, בעוד הציירים נמנעים מלהעניק לסביבה מראה ריאליסטי, מפני שאין האב הקדמון אמור להיות נוכח בעולם הגשמי. הרקע אינו נעדר. הוא נוכח. הוא לא-ריאליסטי בכוונה תחילה.

עד היכן הגיע הדבר אפשר לראות בשלושה דיוקנאות באוסף הסמית'סוניאן. שלושתם נעשו בערך באותו זמן, באותה שבלונה עצמה לקווי המתאר של הכיסאות ושל גופות המצוירים. הפנים לעומת זאת מצוירים בסגנונות שונים בתכלית. באותה תערוכה הוצג גם פנקס רישומים של צייר ובו פנים קלאסיות, שמתוכן יכלו הצאצאים לבחור תווים מתאימים כדי לשחזר מן הזיכרון את דמותו של קרוב שמת. חלק מן הדיוקנאות צוירו אחרי שאמן הוזמן לראות את גופת המת.

הדיוקנאות הללו לא נחשבו אמנות אלא חפצי פולחן. הציירים נדרשו למחות את עצמם מן הדימוי כליל. הפנים מצוירים כמעט תמיד בפירוט יוצא דופן. לאחר שאב קדמון מת יותר משלושה דורות ונחשב "אב רחוק", לא נדרשה עוד נאמנות קפדנית. מי שמכיר את ציורי הרבנים והצדיקים באתר הזה ימצא כאן הד מוכר: ציור שנועד לקשר את המתבונן אל אדם שאיננו עוד.

הצ'ינְסוֹ היפני: דיוקן שהוא תעודה

ביפן קיבל הקשר בין דימוי לאדם צורה משפטית כמעט. המוזיאון הלאומי של קיוטו כותב שדיוקנאות זן שימשו למטרות רבות, בעוד תפקידם הראשי היה לאשר את העברתן של שושלות דתיות. הסכמתו של מורה זן לכתוב כתובת על דיוקן שהביא אליו תלמידו פירושה שהמורה בוחר בו רשמית ליורשו. דיוקנאות כאלו קרויים ביפנית צ'ינְסוֹ. מילולית פירוש הצירוף "ארשת הפסגה".

הצ'ינסו הוא סוגה של דיוקן נטורליסטי, השמורה לנזירי זן בכירים ולאבות מנזר. המצוירים מוצגים בדרך כלל יושבים בכיסא לכה מגולף ולבושים גלימות רשמיות. פרטי תווי פניהם משוחזרים בקפידה. ההוראה "מלב אל לב", בלי עזרת כתבי קודש, היא רעיון מרכזי בזן. היא שעשתה את הדיוקנאות האלו חשובים בזן יותר מאיקונות של אלים בודהיסטיים.

עם זאת, המטרופוליטן מסייג: הדיוקן היפני הטרום-מודרני אינו מציג בהכרח דמיון מדויק למצויר. בתקופת קמקורה אימצו ציירי היָמָטוֹ-אֶה את הדיוקן. התיאורים הריאליסטיים נודעו בשם נִיסֶה-אֶה, כלומר ציורים שנועדו לדמות לאדם עצמו. הם נועדו להיות ייצוג נאמן של אישים מסוימים, בניגוד לפנים המסוגננות של מגילות הסיפור.

מה אמרה סין עצמה על דמיון

מוזיאון וילפריד ישראל כותב שבמאות הראשונות לספירה היה הדיוקן הנושא המרכזי בציור הסיני. מן המאה ה-11 נדחק מקומו לטובת ציורי הנוף. מטרתו של הצייר הסיני המסורתי, לפי המטרופוליטן, היא ללכוד לא רק את מראהו החיצוני של הנושא אלא גם את מהותו הפנימית — את כוח החיים ואת הרוח. מסירת הרוח הפנימית, צ'וּאַן-שֶן, היא הצד המרכזי בייצוג הדמות באמנות הסינית. לקראת סוף המאה החמישית הציע מבקר האמנות שְׂיֶה הֶה שש אמות מידה לשיפוט ציור. הראשונה שבהן, "תהודה רוחנית ותנועה דמוית-חיים", נעשתה לימים התכונה היסודית ביותר במעשי המכחול הסיניים הגדולים.

המשפט שהפיל לי את ההנחה כולה יושב על תווית אחת באוסף של המטרופוליטן. המוזיאון כותב שאמת המידה המסורתית לחיוניות בציור הסיני הייתה חיוּת המכחול ולא נאמנות אופטית — למעט בדיוקן. מסיבה זו בדיוק נחשב ציור הדיוקן בסין בעבר לנחות. הציירים-המלומדים הניחו את מלאכת הדיוקן הרשמי לאומנים מקצועיים, שיכלו בעיניהם להיות מיומנים בלכידת דמותו של אדם, בלי שיוכלו לקוות למסור את רבדיו העמוקים של אופיו.

במילים אחרות: הנוסחה הרווחת, שלפיה המזרח ביקש רוח במקום מראה, מתהפכת כשמגיעים אל הדיוקן. שם דווקא נדרש המראה. הדרישה הזאת היא שהורידה את ערכו.

פַיוּם: המקרה ששובר את החלוקה

יש מקרה אחד ששובר את שלוש המשבצות בבת אחת. דיוקנאות המתים ממצרים הרומית צוירו על לוחות עץ ועל תכריכי פשתן ושולבו בעטיפות המומיה. הם מצרפים שיטות וסגנון של התרבות היוונית-רומית אל טקסי מסורת קבורה מצרית שקדמה להם ביותר מאלפיים וחמש מאות שנים. אמנות הלוח הזאת פרחה מן המאה הראשונה לספירה ועד השלישית. רוב הדיוקנאות צוירו בטכניקת האנקאוסטיקה, שבה עורבבו פיגמנטים בשעוות דבורים חמה או קרה, לצד ביצה, שרף ושמן פשתן. מומיה אחת כזאת, עם דיוקנה, שמורה במטרופוליטן.

מכון גטי כותב שרבים מן הדיוקנאות הללו הם תיאורים ריאליסטיים להפליא של אנשים מסוימים. המכון לאמנות של שיקגו מוסיף שזהותם של רוב המצוירים אינה ידועה. שימו לב להקבלה: פנים מפורטות וזהות שאינה ידועה — בדיוק כמו באילה-איפה, הרחוקה משם ביבשת ובזמן.

הכינוי "דיוקנאות פיום" עצמו אינו מדויק, מפני שתגליות מאוחרות הראו שהשימוש בדיוקנאות קבורה מצוירים השתרע מחוף הים התיכון ועד אסואן. האתר הגאוגרפי חוצה את הגבול שאנחנו מציירים בין "אפריקה" ל"ים התיכון". הקטגוריות שבכותרת המאמר הזה הן נוחות עבודה. אינן חומות.

שתי טענות ששני מוזיאונים מספרים עלינו

שני הסטריאוטיפים הנשמעים בנושא הזה אינם המצאה שלי. אפשר לקרוא אותם בלשון המוסדות עצמם.

המוזיאון הבריטי מספר שכאשר הוצגו ממצאי אילה-איפה לראשונה במערב, הושוו למסורות הקלאסיות של יוון ורומא. הועלתה אף ההשערה שהראשים האלו הם עדות לכך שבאילה-איפה שכנה אטלנטיס האבודה. כלומר אירופה, שנתקלה בפיסול נטורליסטי אפריקני, העדיפה להמציא יבשת אבודה על פני תיקון הנחתה. המטרופוליטן כותב שגילוי היצירות הללו ערער הנחות אירופיות על טיבה של האמנות האפריקאית ופתח ויכוח ממשי על קדמוּת עברה.

ב-2006 פתח הסמית'סוניאן תערוכה בשם "פנים אל המזרח". בעמוד שלה נכתב כי חיבורים מקיפים על הדיוקן, פופולריים ואקדמיים כאחד, מכחישים שהייתה לאסיה מסורת דיוקן. התערוכה נערכה כדי לחלוק על ההנחה הזאת.

שתי ההכחשות האלה הן אותה הכחשה. היא מניחה שהדיוקן הוא המצאה אירופית ושכל מקום אחר עשה משהו אחר. המוזיאונים המחזיקים את החפצים אומרים אחרת.

שלוש מסורות ציור הדיוקן, זו מול זו

אירופה · במה מופקד הזיהוי: בפנים ובמסמכי ההזמנה.
מה נושא את המשמעות: דמיון אישי, זווית שלושת-הרבעים, חתימת הצייר.
היכן הציור עמד: בבית, באולם הגילדה, בכנסייה.

ממלכת בנין שבניגריה · במה מופקד הזיהוי: בכתר ובתכשיטי המעמד.
מה נושא את המשמעות: דמות המלך בשיא כוחו, שעברה אידיאליזציה.
היכן הפסל עמד: על מזבח האבות בארמון.

בני קוּבָּה שבקונגו · במה מופקד הזיהוי: בסמל האישי שלפני הדמות.
מה נושא את המשמעות: טשטוש מכוון של תווי הפנים.
היכן הפסל עמד: בטקסי הלוויה וירושת השלטון. אחריהם שימש אנדרטה.

דיוקן האבות הסיני · במה מופקד הזיהוי: בפנים מצד אחד, בדרגת הגלימה מצד שני.
מה נושא את המשמעות: ריאליזם בפנים, סביבה לא-ריאליסטית בכוונה.
היכן המגילה עמדה: מעל מזבח הבית, בחגיגות השנה החדשה.

הצ'ינסו היפני · במה מופקד הזיהוי: בכתובת שכתב המורה.
מה נושא את המשמעות: אישור של שושלת ההוראה.
היכן הדיוקן עמד: במנזר, בידי התלמיד שקיבל אותו.

רוצים לראות ציורי דיוקן בהזמנה אישית? לחצו כאן לגלריות

מכאן אל ציור דיוקן בהזמנה אישית

במה כל זה נוגע למי שמבקש היום ציור של אדם אהוב? נוגע מאוד, מפני שכל אחת מן ההכרעות שלמעלה עומדת פתוחה גם בהזמנה שלכם, גם אם איש אינו מנסח אותה.

ההכרעה הראשונה היא כמה מן האדם יושב בפנים וכמה בכל השאר. דיוקן האבות הסיני מצייר את הפנים במדויק ככל האפשר ומקדיש כמעט אותה מידה של תשומת לב לבגד. פסל הנדופ מניח את כובד המשקל על סמל אחד. התצלום שאתם שולחים אלי מעמיד את אותה שאלה: מה נכנס לציור מלבד הפנים? חולצה מסוימת, כלי נגינה, מדים, ספר, חיה. אלו אינם קישוט. הם המקבילה שלנו לאיבול.

ההכרעה השנייה היא מה עושים ברקע. הסמית'סוניאן מסביר שהציירים הסיניים נמנעו מרקע ריאליסטי מתוך כוונה. גם ברקע של ציור בהזמנה יש שלוש אפשרויות: לשמור את הרקע של התצלום, להחליף אותו או לוותר עליו. אין כאן נכון אחד. יש בחירה. היא משנה את הציור.

ההכרעה השלישית היא מתי נעשה הציור. השגרירים צוירו מול אנשים חיים. הנדופ של שיאם אמבול אנגונג נעשה מאה שנה אחרי מלכותו. דיוקן אבות צויר לפעמים בחיי האדם ולפעמים אחרי מותו. אני עובדת לפי תצלום. לא מעט פעמים בא הציור לשם הנצחה. זו עבודה שיש לה ותק של אלפי שנים.

המטרופוליטן כותב משפט שאפשר להעתיק כמעט כלשונו אל ימינו. דיוקן הוזמן לא אחת ברגע משמעותי בחייו של אדם — אירוסין, נישואין או התקדמות בקריירה. עשיית הדיוקן כללה בדרך כלל הסדר פשוט בין האמן למזמין. מאז לא השתנה הרבה. יום הולדת, חתונה, יום נישואין, פרישה, לידה, זיכרון. דיוקן זוגי או דיוקן משפחתי מעמידים את אותה שאלה פעמיים.

גם החומר הוא חלק מן התשובה, לא עטיפה שלה. הגלריה הלאומית בלונדון כותבת שצבע השמן מתייבש לאט ושהוא גמיש יותר מטמפרת ביצה. הוא אפשר מנעד רחב של אפקטים אופטיים. בעבודה בשמן על בד אני בונה שכבות, בדיוק מן הסיבה הזאת. באקווארל העבודה שקופה ובלתי הפיכה כמעט. ברישום בעיפרון, בפחם או בדיו מצטמצמת העבודה לקו ולצל. על שלוש טכניקות הרישום כתבתי בפוסט נפרד. בתבליט תלת-ממדי הצל נוצר מן העומק ואינו נצבע. גם על כך יש פוסט משלו. בדיוקן דיגיטלי העבודה נעשית בעבודת יד על לוח שרטוט.

שלוש מסורות ציור הדיוקן שבמאמר הזה מסכימות על דבר אחד, גם כשאינן מסכימות על שום דבר אחר. כולן עשו דימוי שנועד להישאר אחרי שהאדם משתנה. זו גם הסיבה שבגללה מזמינים ציור במקום להסתפק בתצלום. תצלום לוכד רגע. ציור דורש ריכוז לאורך שעות. באותן שעות נכנס אליו גם מה שהרגע האחד לא קלט. על כך כתבתי בנפרד בפוסט איך להשיג דיוקן חי. כתבתי גם על ציירי דיוקן בני זמננו העוסקים בשאלה הזאת היום.

להזמנת ציור דיוקן

אם יש לכם תצלום של אדם שאתם רוצים לראות מצויר, דברו איתי. עם התצלום אני מבקשת גם כמה פרטים על האדם ועל האירוע, מפני שהם נכנסים לציור. נבחר יחד את הטכניקה ואת הגודל המתאימים. את הטכניקות אפשר לראות בגלריות הדיוקנאות. את התנאים תמצאו בעמוד המחירים.

רוצים ציור דיוקן בהזמנה אישית? לחצו כאן להזמנה