בלוג אמנות - סיפורי פורטרטים ומאמרי דעה

ציירי דיוקן בני זמננו: חמישה המעצבים את הפורטרט ב- 20 השנים האחרונות

המילה "מפורסם" עושה עוול לציור דיוקן. יש ציור שכל אדם מכיר אף שהוא תלוי באולם שמעטים נכנסים אליו. יש צייר שעומד בחזית הז'אנר אך שמו אינו נאמר מחוץ לחוג מצומצם. לכן לא אכתוב כאן מי הם חמשת ציירי הדיוקן המפורסמים בעולם. אכתוב על חמישה ציירי דיוקן בני זמננו לפי כלל. את הכלל אני מניחה כאן בפסקה הבאה, כדי שתוכלו לבדוק אותי.

שלושה מן החמישה ציירו דיוקן רשמי של דמות מדינה — נשיא, אשת נשיא או מלך — שמוסד מוכר הזמין ותיעד בעשרים השנים האחרונות. שתיים מן החמישה הציגו תערוכה מקיפה במוזיאון לאומי באותן שנים. אלו שני הכללים שלפיהם נבחרו החמישה. אין כאן דירוג ואין כאן טעם אישי. יש חלוקה שאפשר לאמת שם אחר שם.

החלוקה הזאת היא גם ההשוואה עצמה. שלושת הראשונים ציירו אדם אמיתי שהזמין דיוקן, או שמוסד הזמין את דיוקנו. שתי האחרונות עומדות בקצה האחר: האחת מציירת דמויות שאינן קיימות כלל. השנייה מציירת את הגוף עצמו ולא את מי שבא לשבת מולה. בין שני הקצוות הללו מתוח הז'אנר כולו ובתוכו גם ציור הדיוקן בהזמנה אישית שבו אני עוסקת. יש סיבה שאני פותחת דווקא בחמישה האלו. ציור חושף בפנים דברים שעדשת המצלמה אינה תמיד מוציאה אל האור. בכך הוא נבדל מתצלום. חמשת הציירים שלהלן עובדים על כך בחמש דרכים שונות. שלושה מהם עושים זאת בדיוק באותו תנאי שבו אני עובדת: יש מזמין ויש אדם אמיתי בצד השני.

הרקע: מי שצייר אנשים לפני עשרים השנים האחרונות

ציור הדיוקן אינו ז'אנר שהתחדש בעשורים האחרונים. הוא ז'אנר שלא הפסיק. מי שמבקש את הרקע ההיסטורי ימצא אותו בעמוד דיוקנאות ופורטרטים מפורסמים בעולם ובפוסטים על לוסיאן פרויד, על פרידה קאלו, על ואן גוך, על הדיוקן העצמי של אלברכט דירר ועל שארל לה-ברן ופיזיוגנומיית הראשים. חמשת הציירים הללו הם הרקע ההיסטורי, לא מתחרים של מי שבפוסט הזה.

אחת מן החמישה שלהלן אומרת זאת בעצמה, במילים שלה: בראיון ל-The Art Newspaper ביולי 2025 אמרה ג'ני סאוויל שצייר בן זמננו שמביט במאסטרים הקדומים אינו רואה בהם היסטוריה, אלא ציירים בני זמנו. היא מונה את לוסיאן פרויד, את פרנסיס בייקון ואת פרנק אוארבך כהשפעות המרכזיות עליה. תערוכת פרויד שראתה ב-1988, לפני שנסעה ללמוד בגלזגו, שינתה את עבודתה.

קבוצה ראשונה · שלושה שציירו דיוקן בהזמנה

קהינד ויילי — ההזמנה המדוברת ביותר של המאה

קהינד ויילי נולד ב-1977. הוא בעל תואר ראשון מן המכון לאמנות של סן פרנסיסקו ותואר שני מאוניברסיטת ייל. ב-2002 היה אמן אורח במוזיאון הסטודיו בהארלם. בתחילת דרכו צייר מתוך תצלומים של צעירים שפגש ברחובות הארלם. משם התרחב אל אנשים שמצא בערים ברחבי העולם, ממומבאי ומדקאר ועד ריו דה ז'ניירו, בגוף עבודות שהוא קורא לו "The World Stage". אתרו מתאר אותו כצאצא בן זמננו לשורה ארוכה של ציירי דיוקן — ריינולדס, גיינסבורו, טיציאן ואנגר. האתר אומר שהוא נזקק לשפה החזותית של הגבורה וההדר. את השפה הזאת הוא מפנה אל מי שלא זכה בה.

באוקטובר 2017 הכריזה הגלריה הלאומית לדיוקנאות בוושינגטון שוויילי יצייר את הדיוקן הרשמי של הנשיא ברק אובמה. באותה הכרזה נמסר שאיימי שראלד תצייר את דיוקנה של מישל אובמה. שימו לב למי שהזמין: לא המדינה, אלא המוזיאון. בפברואר 2018 נוסף הדיוקן לתצוגה הקבועה של דיוקנאות הנשיאים. באותה שנה קיבל ויילי גם את מדליית W.E.B. Du Bois. שלוש שנים קודם לכן העניק לו משרד החוץ האמריקני את מדליית האמנויות. עבודותיו מוצגות באוספים הקבועים של המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון ברוקלין ומוזיאון המחוז של לוס אנג'לס, בין היתר.

ב-2019 כתב ויילי שמרכז Black Rock שהקים בדקאר הוא "התשובה הישירה" לרצונו ביחס בלתי-מעורער עם אפריקה. זהו מקום עבודה שבנה ביבשת שאליה נסע לראשונה ב-1997. אמנים אחרים מוזמנים אליו.

ויילי צייר גם את לינט יאדום-בויקי עצמה, אחת משתי הציירות בקבוצה השנייה כאן. הדיוקן נרכש בידי מוזיאוני ייל. אין זה פרט שולי. הוא מראה שהחלוקה שאני מציעה בפוסט הזה אינה חומה אלא ציר ושהציירים משני קצותיו מביטים זה בזה.

על ויילי התפרסמו גם דברים אחרים ולא אשמיט אותם. במאי 2024 האשים האמן ג'וזף אוואה-דרקו את ויילי בכך שתקף אותו מינית ביוני 2021. עורכי דינו הודיעו שיינקטו "כל הצעדים הנחוצים" לניקוי שמו. הוא עצמו אמר שהטענות "אינן נכונות", שהן "פוגעניות עד מאוד" ושהן "סטירה בפנים לכל נפגעי התקיפה המינית". באפריל 2025 הוגשה נגדו תביעה בניו יורק. לפני כן האשימו אותו ארבעה גברים. הוא הכחיש את כל הטענות ובכללן זו.

ביוני 2024 נדחו תערוכות יחיד שלו במוזיאון Joslyn באומהה ובמוזיאון Pérez במיאמי. ארגון אמריקני הפועל נגד צנזורה מתח ביקורת על המוזיאונים דווקא בשל הדחייה וטען שהיא "עושה שירות רע לקהל". שני הדברים פורסמו ושניהם נכתבים כאן. בית משפט הוא שיכריע בהם, לא פוסט בבלוג.

איימי שראלד — אותה הזמנה, שפה הפוכה

איימי שראלד נולדה ב-1973. היא מיוצגת באוסף טייט ביצירה משנת 2022 המוצגת בטייט מודרן. באותה הכרזה של אוקטובר 2017 נמסרה לה ההזמנה לדיוקנה של מישל אובמה. מישל אובמה היא אשת הנשיא ולא ראש מדינה. ההבדל הזה נכתב כאן במדויק מפני שהכלל נוסח כך.

שראלד לא נבחרה כמחווה. היא זכתה במקום הראשון בתחרות הדיוקנאות של אותו מוזיאון ב-2016. הדיוקן בא אחרי התחרות. ב-2023 ציירה דיוקן בסדרת הזמנות מלכותית, לציון שבעים וחמש שנים להגעת אוניית Windrush לבריטניה. כלומר יש לה שתי הזמנות רשמיות משני מוסדות, בשתי מדינות. The Art Newspaper כתב עליה ב-2022 שדיוקנאותיה עשו אותה "אחת האמניות המוכרות והמצליחות מסחרית של הדור הזה". זו דעה שפורסמה, לא עובדה שנמדדה. תערוכתה הראשונה באירופה נפתחה בלונדון באוקטובר 2022.

ביולי 2025 ביטלה שראלד תערוכה שלה באותו מוזיאון עצמו, בטענה שהנהלתו הציעה להסיר יצירה אחת. זהו המוזיאון שהזמין ממנה את הדיוקן המוכר ביותר שלה.

בשתי ההזמנות שלה חוזר עיקרון שמוכר לי היטב. מוסד או אדם בחר ציירת מסוימת מפני שהשפה שלה מתאימה לאדם שיצויר. זו אינה החלטה טכנית. בגלריות הדיוקנאות אפשר לראות איך העיקרון הזה מתבטא בכל אחת מטכניקות הציור שלי.

ג'ונתן ייאו — מסורת הדיוקן המוזמן

ג'ונתן ייאו צייר את הדיוקן הרשמי הראשון של צ'ארלס השלישי שהושלם מאז ההכתרה. המלך עצמו חשף אותו. אבל הדיוקן כלל לא הוזמן אחרי ההכתרה. הוא הוזמן ב-2020, כשצ'ארלס היה נסיך ויילס, בידי גילדת הסוחרים הלונדונית Drapers, לציון חמישים שנה לחברותו בה. גם כאן מזמין הציור אינו המדינה.

בדיוקן לבוש המלך במדי משמר ויילס, שבו מונה לקולונל ב-1975. הבד גדול: כשני מטר וחצי על שני מטר במסגרת, במידה מעוגלת. גודלו נקבע לפי המבנה של האולם שבו ייתלה ולפי הציורים שייתלו לידו.

יותר מכול מעניין אותי כאן איך נעשה הדיוקן: ייאו עבד בארבע ישיבות, מיוני 2021 בהייגרוב ועד נובמבר 2023 בקלרנס האוס. בין הישיבות צייר בסטודיו שלו בלונדון מתוך רישומים ותצלומים שעשה. ארבע ישיבות לאורך שלוש שנים אינן אדם שעומד מולך שעות. הן זיכרון, רישום ותצלום שמחזיקים אדם אחד בזמן שהוא משתנה. ייאו אמר על כך בעצמו שהדיוקן התפתח כמו הפרפר שצייר מרחף על כתפו, יחד עם השינוי בתפקידו הציבורי של מי שישב לפניו. את הדברים אפשר לקרוא בהודעת בית המלוכה מ-15 במאי 2024.

אחרי החשיפה הוצג הדיוקן לציבור בגלריה בלונדון למשך חודש. משם עבר לאולם הגילדה שהזמינה אותו, להיתלות בין הציורים שנמדד לפיהם. זה לא הדיוקן המלכותי הראשון שלו. הוא צייר קודם את מי שהיא היום המלכה ואת הדוכס מאדינבורו. מנהל הגלריה הלאומית לדיוקנאות דאז כתב עליו ב-2016 שהוא "מן המוערכים והחדשניים שבציירי הדיוקן הפועלים בבריטניה — למעשה בכל מקום — היום". האמן דמיאן הירסט כתב עליו ב-2013 שהוא משיג "את מה שאמור להיות בלתי אפשרי", שוב ושוב.

בארבע הישיבות האלו נמצא גם ההסבר לכך שאני מבקשת פרטים על האדם ולא רק תצלום שלו. עם התצלום אני מבקשת גם כמה פרטים על האדם ועל האירוע, מפני שהם נכנסים לציור. ייאו אחז בדמותו של מלך אחד לאורך שלוש שנים שבהן השתנה, בעזרת רישומים, תצלומים וארבע פגישות. הדמיון אינו באיכות ואינו בשם. הוא בשיטה בלבד.

קבוצה שנייה · שתיים שאינן מציירות דיוקנאות בהזמנה

ג'ני סאוויל — הגוף עצמו הוא הנושא

ג'ני סאוויל נולדה ב-1970 בקיימברידג'. היא למדה בבית הספר לאמנות של גלזגו בין 1988 ל-1992, עם סמסטר באוניברסיטת סינסינטי ב-1991. בשנת 1994, במהלך שהות אמן בקונטיקט, צפתה בעבודתו של מנתח פלסטי בניו יורק. ההתבוננות בשחזור של בשר אנושי עיצבה את תפיסת הגוף שלה.

ההכרה המוסדית בה, דווקא בבריטניה, הייתה אטית. בטייט יש יצירה אחת שלה בלבד. היא מופקדת שם בהשאלה ארוכת-טווח מן הגלריסט שלה. היא לא נקנתה לאוסף. ביוני 2025 נפתחה בגלריה הלאומית לדיוקנאות בלונדון תערוכה מקיפה של עבודתה, משנות התשעים ועד היום. זו התערוכה שסוגרת את הפער.

ב-2018 נמכרה עבודתה Propped בסות'ביס בלונדון בשמונה מיליון ורבע לירות שטרלינג - תשעה וחצי מיליון עם עמלות. שיא זה היה אז הגבוה ביותר לאמנית חיה. הוא עמד שבע שנים. במאי 2025 עברה אותו מרלן דיומא. על שוק האמנות אמרה סאוויל שאין לה מה לומר. הדבר היחיד שהיא יודעת לעומק, לדבריה, הוא שהשוק אינו הופך ציור לטוב יותר או לגרוע יותר. זו אמירה של מי שהחזיקה בשיא.

דבריה על הציור עצמו מעמידים אותה בקצה הזה של הציר. מקרוב, אמרה, מתנהלת שיחה עם הצבע עצמו, לא רק עם מי שיושב. בציור דיוקן בהזמנה, הצבע הוא האמצעי והאדם הוא התכלית. אצלה הצבע הוא נושא בפני עצמו. בשבועות שלפני פתיחת התערוכה כתבו עליה הניו יורקר, Apollo וה-Financial Times.

לינט יאדום-בויקי — דיוקן של מי שאינו קיים

לינט יאדום-בויקי נולדה ב-1977, באותה שנה כמו ויילי. טייט מחזיק שלוש מעבודותיה — The Generosity משנת 2010, 10pm Saturday משנת 2012 ו-Razorbill משנת 2020 — שלוש בבעלות המוזיאון, מול אחת בהשאלה אצל סאוויל.

בין נובמבר 2022 לפברואר 2023 הציג טייט בריטן כשבעים מעבודותיה מ-2003 ואילך — התערוכה המקיפה ביותר של דרכה עד אותה שנה. התערוכה אורגנה בשיתוף שלושה מוזיאונים נוספים, בשטוקהולם, בדיסלדורף ובלוקסמבורג. כלומר ארבעה מוזיאונים בארבע מדינות עמדו מאחוריה.

היא נמצאת בפוסט הזה בגלל זה: הדמויות בציוריה אינן אנשים אמיתיים. היא מרכיבה אותן מדימויים שמצאה ומן הדמיון שלה. אין מזמין לציור, אין מי שיושב מולה, אין דמיון שצריך להיות מדויק. לציוריה כותרות פואטיות — אחת מהן היא Tie the Temptress to the Trojan משנת 2016. אחרת היא "לאלתר הר" (To Improvise a Mountain) משנת 2018. הן נקראות כשירה ולא כשם של אדם.

את היחס בין הכתיבה והציור ניסחה כך: היא כותבת על מה שאינה יכולה לצייר ומציירת את מה שאינה יכולה לכתוב עליו. היא זכתה בפרס קרנגי בשנת 2018 ובפרס Future Generation ב-2012. היא הייתה ברשימה הקצרה של פרס טרנר ב-2013.

השוואה בין חמשת ציירי דיוקן בני זמננו

1 · קהינד ויילי
מי הזמין: הגלריה הלאומית לדיוקנאות בוושינגטון — ברק אובמה
הקצה שבו הוא עומד: ההדר הקלאסי, מופנה אל מי שלא קיבל אותו

2 · איימי שראלד
מי הזמין: אותו מוזיאון — מישל אובמה; ועוד הזמנה מלכותית ב-2023
הקצה שבו היא עומדת: אותה הזמנה, שפה שקטה והפוכה

3 · ג'ונתן ייאו
מי הזמין: גילדת Drapers — צ'ארלס השלישי
הקצה שבו הוא עומד: הדיוקן המוזמן כמסורת חיה

4 · ג'ני סאוויל
מי הזמין: אין מזמין
הקצה שבו היא עומדת: הגוף והצבע הם הנושא

5 · לינט יאדום-בויקי
מי הזמין: אין מזמין ואין מי שיושב
הקצה שבו היא עומדת: דמות שאינה קיימת

שלושת הראשונים נמדדים בשאלה אחת: האם האדם שם. שתי האחרונות פטורות ממנה לגמרי ודווקא משום כך הן מראות מה ציור דיוקן בהזמנה עושה. כשיש מזמין, יש התחייבות — למי שיושב, לבני המשפחה שיכירו אותו ולקיר שעליו ייתלה. כשאין מזמין, הציור חייב רק לעצמו.

רוצים לראות ציורי דיוקן בהזמנה אישית? לחצו כאן לגלריות

מכאן אל ציור דיוקן בהזמנה אישית

שלושה מן החמישה כאן הגיעו אל הציור דרך הזמנה. מוסד או גילדה בחרו צייר והעמידו לפניו אדם אמיתי. הציור נשאר אחרי שהאדם משתנה. אין זו אנקדוטה מאוספי מוזיאונים. זו בדיוק העבודה שאני עושה, בקנה מידה אחר ובאותו תנאי.

אני מציירת דיוקנאות לפי תצלום. כך אני עובדת שנים רבות. העבודה נעשית בשמן על בד, באקווארל על נייר, ברישום עיפרון, פחם או דיו ובדיגיטל. בשמן על בד אני עובדת בשכבות, בשיטה האירופית המסורתית. דילול שונה בכל שכבה הוא מה שמייצר את העומק. זו אותה מסורת עצמה שאתרו של ויילי מצביע עליה כשהוא מונה את ריינולדס, את גיינסבורו ואת טיציאן. באקווארל העבודה שקופה יותר. ברישום בעיפרון או בפחם היא מצטמצמת לקו ולצל. בדיוקן דיגיטלי היא נעשית בעבודת יד על לוח שרטוט. על כך כתבתי בנפרד בפוסט על ציור דיוקן דיגיטלי בעבודת יד.

מי שמזמין ציור דיוקן, מזמין לרגל משהו. יום הולדת, בר מצווה או בת מצווה, יום נישואין, הצעת נישואין, פרישה, סיום לימודים. לא מעט פעמים ההזמנה באה לשם הנצחה, כשהציור מחזיר פנים אל חדר שבו הן חסרות. יש מי שמבקש דיוקן זוגי, יש מי שמזמין דיוקן משפחתי ויש מי שמזמין דיוקן של חיית מחמד.

בכל אלו חוזר אותו דבר. חמשת הציירים בפוסט הזה עוסקים בו מחמש זוויות שונות. ציור חושף בפנים דברים שהעדשה אינה תמיד מוציאה אל האור. תצלום לוכד רגע אחד. דיוקן דורש ריכוז לאורך שעות ארוכות. בהן נכנס אליו גם מה שאותו רגע לא הראה.

להזמנת ציור דיוקן

אם יש לכם תצלום של אדם שאתם רוצים לראות מצויר, דברו איתי. עם התצלום אני מבקשת גם כמה פרטים על האדם ועל האירוע, מפני שהם נכנסים לציור. נבחר יחד את טכניקת הציור שהכי מתאימה לו. את הטכניקות אפשר לראות בגלריות הדיוקנאות. את התנאים תמצאו בעמוד המחירים.

רוצים ציור דיוקן בהזמנה אישית? לחצו כאן להזמנה