רישום דיוקן בעיפרון, בפחם או בדיו / שלוש בחירות שונות על אותו נייר
עיפרון, פחם ודיו נראים כמו שלוש דרגות של אותו דבר: קל, בינוני, כבד. בפועל אלו שלוש טכניקות שונות. הבחירה ביניהן נעשית לפני שאני מתחילה ברישום הדיוקן. אני משווה ביניהן מכמה בחינות: עיפרון ודיו מאפשרים עבודה קווית לעומת פחם שהוא הרבה יותר כתמי; עיפרון ופחם ניתנים למחיקה מהנייר לעומת דיו שמתוקן בכיסוי. יש דבר שזהה בשלושתם — הנייר שעליו אני עובדת. אליו אגיע בסוף.
דבר אחד לפני הכול: אני עובדת לפי צילום. איש אינו צריך לשבת מולי. הדבר נוגע במיוחד למי שמזמין דיוקן של הורים מבוגרים. מה שאני מבקשת הוא צילום חד וברור של הפנים. מצילום מטושטש, או מצילום שהפנים בו קטנות בתוך תמונה גדולה, אני יכולה לקבל פחות פרטים.
עיפרון מאפשר עבודה קווית עדינה. שערה בודדת שנפרדת מן התלתל, קצה ריס, הגבול החד של האישון — את אלו נותן העיפרון. כתם לבן מתקבל בעיקר מהחללים הריקים שבין כתמי העיפרון. את גוני העור אני בונה בשכבות דקות זו על זו, עד שהן מתמזגות. בעיניים אני יורדת לפרטים הקטנים — ברק בעדשה, גבול העפעף. את מסגרת המשקפיים למשל אני רושמת לפרטיה; את מה שמשתקף על העדשה אני רושמת כמה מפורט שרק נראה בצילום. סימני הגרפיט על הנייר נראים לעיתים קרובות מבריקים באור אלכסוני; לפי מוזיאון המטרופוליטן תכונת פני השטח הזאת מסייעת להבדיל רישום גרפיט מרישום בגיר שחור. בעיפרון אני יכולה לשנות כל פרט עד הרגע האחרון.
את רישום הפחם אני מתחילה אחרת. פחם מיוצר, לפי מוזיאון המטרופוליטן, מזרדי ערבה או גפן שחוממו בחום גבוה בכלי אטום, בלי חמצן. המוזיאון כותב שגודל הגרגר הגדול והיעדר חומר מקשר מאפשרים להרים את הפחם מן הנייר בקלות וליצור כך כתם אור. אני עובדת כך: מכסה את הדף בשכבה; במקום להוסיף כתמי אור אני גורעת כתם צל. לדברי המוזיאון, הפחם זוכה להערכה בזכות המשחק בין אור לצל שהוא מאפשר — הקיארוסקורו. ברישום דיוקן אדם בוגר בפחם, את המעבר על הלחי אני מרחיבה ומרככת; שיער לבן אני בונה מקווים עדינים והרבה דף לבן. בעיניים אני יוצרת אישון מכתם כהה ובתוכו ברק לבן עשוי מנייר נקי; כך הן מקבלות עומק. בפחם אפשר לשנות כל פרט עד הקיבוע באמצעות תרסיס פיקסטיב.
לראות את ציורי הדיוקן בעיפרון, בפחם ובדיו בגלריה
בדיו ניתן ליצור דיוקן בשיטות שונות. מוזיאון המטרופוליטן מציין שאפשר לעבוד בדיו בקולמוס או במכחול — לאפקט קווי או כתמי — ושדילול נותן שטיפות בהירות יותר. בקולמוס אני בונה את הטון מן הקו עצמו ואיני מייצרת מעברים רכים. אני בונה את הצללות העור מרשת קווים. שיער לבן אני מסמנת בהיעדר קו — הנייר הריק בין הצללים הוא השיער. בעיניים אני מחדדת את הקו. דיו כתמי ניתן ליצור עם מכחול. אם מה שחשוב לכם בדיוקן הוא רכות, את זה נותנים העיפרון והפחם יותר מן הקולמוס. בעבודה עם דיו אני שוקלת כל קו וכתם לפני שהוא נרשם.
כמה מילים עליי ועל הדרך: אני היא-לי סופר, ציירת ומאיירת. אני עובדת בשלושת החומרים הללו. מי שלא בטוח מסמן בטופס ההזמנה "לא בטוח/ה" במקום עיפרון, פחם או דיו. במקרה כזה נדבר על הציור לפני שאני מתחילה. אם תבקשו, אשלח לכם בדרך צילומי שלבי עבודה. בסיום אשלח לכם בכל מקרה צילום של הרישום הגמור, עוד לפני שהוא יוצא אליכם. בשלב הזה אפשר לבקש התאמות ותיקונים, בשלושת החומרים, עד שביעות רצון מלאה. ברישום פחם הצילום הזה נשלח לפני הקיבוע, כשעוד אפשר לתקן; אני מקבעת רק אחרי שאישרתם סופית. המחיר תלוי בגודל ובמספר הדמויות ברישום; המחירון פתוח לעיונכם.
מחירים, גדלים וזמני עבודה להזמנת רישום דיוקן - לחצו כאן
פרט אחד זהה בשלוש הטכניקות: הנייר. מה שאני מבקשת מכם הוא דבר אחד — לא לנקות את הרישום בבית, באף אחד משלושת החומרים ובכלל לא לגעת בפני הציור. רישום הפחם מגיע אליכם מקובע בפיקסטיב ייעודי; גם עליו הבקשה חלה. מכון השימור הקנדי מונה פחם וגרפיט רך בין החומרים הנשירים, כלומר כאלו שאינם קשורים היטב לנייר: יש בהם מעט חומר מקשר או אין בהם כלל; אחיזתם בנייר רופפת. אני עובדת בעפרונות רכים; לכן אני מבקשת את זה גם ברישומי העיפרון. NEDCC, מרכז לשימור מסמכים בצפון-מזרח ארצות הברית, מוסיף שעבודות במדיה שאינה קשורה היטב לנייר עלולות להימרח בניקוי או שהמדיה תוסר. לעיתים קרובות, לדבריו, חומרים כאלו אינם עומדים בניקוי שטח כלל.
עבודות בטכניקות אלו כדאי למסגר עם זיגוג. מכון השימור הקנדי כותב שזיגוג פלסטי צובר חשמל סטטי ומחזיק אותו. מבחוץ הוא מושך אבק; מבפנים המטען עלול להרים גרגרים מדימוי נשיר כמו פחם. זכוכית, לדבריו, צוברת מעט מאוד; לכן היא המומלצת למדיה נשירה. ברישומי הפחם והעיפרון אני ממליצה לבקש זכוכית. אני ממליצה גם על פספרטו, כדי שהנייר לא ייגע בזכוכית. על קרטון הפספרטו כדאי לשאול "ממה הוא עשוי" ולא "האם הוא נטול חומצה": NEDCC כותב על חומרי אחסון שאין תקנים המסדירים את השימוש במונחים "ארכיוני" ו"נטול חומצה". אותו מרכז ממליץ לפספרטו של עבודות על נייר על קרטון מכותנה מלאה.
לפני תליה על הקיר כדאי לדעת פרט חשוב להישרדות היצירה: מכון השימור הקנדי מציין שפחם וגרפיט אינם דוהים גם בשמש ישירה. אבל מה שנפגע מעוצמת אור כזאת הוא נייר הבסיס, שהמכון מסווג אותו כבעל רגישות נמוכה לאור. הנייר משותף לשלושת החומרים; לכן אני ממליצה בשלושתם לתלות על קיר שאינו מקבל שמש ישירה.
ההחלטה בין שלוש הטכניקות נשמעת טכנית; בפועל היא משפיעה על נראות הדיוקן. באחת אתאר את הפנים שערה אחרי שערה, באחרת אצור אותן מתוך אור וצל ובשלישית אבנה אותן מרשת קווים. בעיניי אין כאן נכון ולא נכון. יש שאלה אחת: איזה סגנון הכי מרגש אתכם? כי בסוף אמנות היא שפת הרגש ושם נמצאות התשובות.