ציור דיוקן בתבליט תלת-ממדי - היסטוריה ויתרונות
ציור דיוקן בתבליט תלת-ממדי הוא דיוקן שבו הפנים מורמות מעל המשטח או שקועות בתוכו ולא מצוירות עליו. במילון האקדמיה ללשון העברית תבליט הוא "גילוף שבו התמונה בולטת מעל פני השטח" ובמילון הארכאולוגיה משנת תש"ב נרשמו לו כבר מקבילות לועזיות מובחנות: תבליט שטוח ל- low relief, ותבליט משוקע ל- sunk relief. ההבדל בין דיוקן כזה ובין ציור שטוח אינו בסגנון אלא בפיזיקה: ציור שטוח מייצג נפח בהצללה מצוירת ולעומת זאת בתבליט, הצל נוצר מן העומק עצמו לכן הוא זז כשהאור זז.
המצרים הקדמונים הפכו את העובדה הזאת לכלל עבודה. חלק ממקדש דנדור, שעומד היום במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, נחרט בתבליט שקוע, שיטה שלפי המוזיאון יצרה צללים עמוקים באור השמש העז. לפנים של אותו מבנה שימש תבליט מובלט, שבו הרקע נחתך סביב הדמויות. הבחירה בין שתי השיטות לא נגזרה מטעם אלא מכמות האור שהקיר היה צפוי לקבל.
התבליטים ההם היו צבועים בצבעים עזים, וכך גם מקדשים אחרים במצרים ובחלק גדול מן העולם העתיק. מן הצבע הזה כמעט לא נשאר דבר. כשצוות המוזיאון המטרופוליטן ביקש לשחזר את צבעו של קיר אחד בדנדור, הוא חיפש בו שרידי פיגמנט בעין ובצילום לומינסנציה מושרית באור נראה ולא מצא דבר ולכן הגדיר את השחזור שהקרין על הקיר כשחזור היפותטי בלבד. מה שנותר מן התבליט העתיק הוא הצורה, לא הגוון. זו גם הסיבה שבתבליט בגוון אחיד הצורה נקראת במלואה: העומק והאור עושים את העבודה לבדם.
הדיוקן האישי נכנס לתבליט מוקדם מאד: במסטבה של פרנב, מנהל ארמון שהקים לעצמו קבר מאבן גיר בסקארה, מתארים התבליטים הצבועים את בעל הקבר יושב לפני שולחן מנחות ומקבל מזון וטובין מקרוביו וממשרתיו. בקנה מידה קטן נשא הדיוקן את עצמו באבן: הקמאו, שבו העיצוב נחרט בתבליט, הוא לפי המוזיאון הבריטי כנראה המצאה של החצר ההלניסטית המלכותית באלכסנדריה, ושימש גם לדיוקנאות קיסריים ולתעמולה. על אבני החן החרוטות מוסיף המוזיאון הערה שהיא כמעט הוראת תצוגה: הן קטנות, ויש לראותן מקרוב ובאור שופע.
ברנסנס חזרה הצורה כמדליית דיוקן: את המדליה של יוחנן השמיני פלאיולוגוס מאת פיזנלו, היצוקה בברונזה, מתאר מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ככנראה מדליית הדיוקן הרנסנסית המוקדמת ביותר ששרדה. לפי אותו מוזיאון, המדליות הדו-צדיות הללו - צורה שפיזנלו פיתח, שאבו את השראתן ממטבעות רומיים שנחשפו בחפירות בכל רחבי איטליה. הן הנציחו אנשים או אירועים, ושימשו מתנות ומזכרות. דונטלו עבד בשיש גם ב- rilievo schiacciato, מילולית - תבליט מעוך, תבליט שטוח במיוחד שמעביר תחושת עומק בליטוף קל בלבד של פני השיש. אנטוניו אבונדיו היה, לפי אותו מוזיאון, האמן הראשון שעשה מדליוני דיוקן בשעווה ובמאות ה- 18 וה- 19 נעשו דיוקנאות בתבליט שטוח בשעווה פופולריים בבריטניה; הם הופצו כמו הדפסים ומדליות, או שימשו מזכרות אישיות.
מה שהיה אצל המצרים כלל עבודה הוא היום כלי בדיקה: כשמשמרי אמנות רוצים לראות את פני השטח של ציור, הם מאירים אותו מצד אחד בלבד ובזווית נטויה אל המשטח. במילון המונחים של הנשיונל גלרי בלונדון זה נקרא אור נוטה ומתואר שמשטחי הצבע המורמים הפונים אל האור מוארים ואלו הפונים ממנו יוצרים צל וכך נחשף מרקם פני הציור. התפיסה האנושית פועלת על אותו עיקרון: ההצללה היא רמז חד-עיני חשוב לראיית עומק ומתבניות ההצללה על פני עצם מסיקה מערכת הראייה את צורתו. ציור שטוח מספק את הרמז הזה בצבע; בתבליט הרמז קיים בחומר ולכן אותה עבודה עצמה אינה נראית אותו דבר בבוקר ובערב וגם לא כשעוברים לפניה.
ולתבליט יש ממד שאינו חזותי כלל. המוזיאון הלאומי לאמנות חיות הבר בוויומינג הוסיף לגלריה שלו תבליט מישושי המשחזר עבודה של הצייר רוברט בייטמן ולצידו כתב ברייל ונרטיב שנפתח במגע, כדי שמבקרים עיוורים ולקויי ראייה יפגשו את היצירה בידיים.
החומרים שבהם נעשה כיום ציור דיוקן בתבליט מתועדים בידי יצרניהם: משחות העיצוב של Golden הן מוצרים על בסיס אמולסיות של פולימר אקרילי והמוצקים במשחה הרגילה שלה הם אבק שיש; Liquitex מתארת את משחת העיצוב המקצועית שלה כמשחה של פולימר אקרילי ואבק שיש, הבונה צורה ומבנה. Golden מוסיפה בדף הכנת המשתית שלה שציור עבה דורש בסיס חזק יותר ושבמקרה כזה ייתכן שמתאים בסיס עץ. מכאן גם מה שמקבלים בציור דיוקן בתבליט תלת-ממדי שמזמינים היום: הצל בו אינו צבוע אלא נוצר, הוא משתנה עם האור בחדר ועם מקומו של הצופה והעומק אינו נראה בלבד אלא גם ניתן למישוש.
רוצים ציור דיוקן בתבליט תלת-ממדי של אדם או בעל חיים? לחצו כאן להזמנה